דלת הקרוון נפרצה בסערה, מזרימה לתוך החלל משבי רוח שלא ידעה
אם להיות חמה בגלל אוגוסט, או להתקרר בזכות הגובה והשעה
המאוחרת.
"יובל"? הרמתי את עיני לנוכח האורח הלא קרוא ולרגע הייתי בטוח
שהחדר מלא באותן ספרות כתומות שניבטו אלי זה שעות מצג המחשב.
מה המצב"? שאל יובל, מתקדם לעברי כשאוברול הקבלנים שלו מתנפנף
מסביב לחגורת הפלאפון הכפולה.
"מה אני אגיד לך" משכתי בכתפי, " אחת עשרה בלילה ואני עוד פה".
תיארתי לעצמי שיובל לא הדהיר את עצמו על הטנדר מכרמליה ועד
הנה, רק כדי לשאול מה שלומי והעדפתי לא להיות יותר מדי ידידותי
בשלב הזה.
"מתי אתה מתקפל"? הוא שאל, בלוריתו הסוררת מצליפה על גבותיו
העבותות.
"לא יודע", ניסיתי לסגל לעצמי קול צפצפני ובלתי מזיק.
"המספרים האלה, " הצבעתי על מסך המחשב, " אינם עושים עימדי
חסד. אבל נדמה לי שבעוד חצי שעה אני אסע הביתה לחטוף כמה שעות
שינה".
"אז זה באמת מזל". הוא התיישב מולי במעין תנוחת המתנה ושמט את
הפקס ששלחתי לו הערב מתחת לאפי. " רציתי לברר אתך בקשר לזה".
"אני חושב שזה די קריא". עיינתי בפקס, "אבקש לעצור את המשך
עבודת החפירה עד שיבוצעו קידוחי ניסיון נוספים".
"מה זאת אומרת לעצור"? יובל ניסה להשתלט על עצמו לבל יתפרץ.
"המחפרים אמורים להתחיל לעבוד מחר והם אמורים לעבוד בהספק של
מאה חמישים אחוז. אתה לא יכול לעצור אותם עכשיו".
"אני לא אשכב מתחת לגלגלים". נשענתי לאחור. " אבל יש כמה דברים
שצריך לבדוק."
"אני לא מאמין". יובל נעץ בי מבט מבועת. " אתה לא יכול להיות
רציני. דמי השכירות של הדברים האלו הם עשרים אלף דולר ליום ולא
היינו מזמינים אותם במיוחד מחו"ל, אילו לא הודעתם שלא יהיו
בעיות".
"תקשיב יובל". ניסיתי לדלות את מירב הסימפתיה שיכולתי לנדב
כלפי מישהו מגזע הקבלנים. " רק היום קיבלתי את הדו"ח של
האולטרה סוני והוא מצביע בודאות על מספר חללים בעומק של מאה
מטר. מה יקרה אם אחד המחפרים שלך ייפול לאיזה בור כזה? ברגע
שחברות הביטוח יתחילו להיות מעורבות, תצטרך לברוח לאינדונזיה
כדי להתחבא".
"אל תדבר איתי על חברות הביטוח!" עיניו של יובל בלטו מחוריהם
ועל אף רוח הכרמל הקרירה שנשבה בחדר, הוא החל להזיע.
כן, למרות שיובל למד הנדסה, הוא היה בהחלט קבלן טיפוסי, הסבור
שתפקיד היקום לדאוג לכך שהקבלנים ימשיכו לצבור מזומנים, הודות
לנטיותיהם הברורות להשמיד את הטבע ואת איכות החיים.
"תקשיב לי", אצבעות החי"רניק שלו תופפו על השולחן מולי. "אתה
לא יכול לדבר עכשיו על חורים ומחפרים. היו לכם חמישה חודשים
לחקור את ההר הזה ולא יעלה על הדעת שבגלל פאשלה שלכם נדפוק את
הבונוסים שיש לנו על זמן הביצוע".
ידעתי כמובן שליובל לא הגיעו שום בונוסים משום סיבה שהיא, כמו
שידעתי שהוא כבר בטוח שחבורת הנוכלים תאבי הבצע שהעסיקה אותו
ואותי, תתלה אותו לייבוש מעל התנור אם העבודה לא תתחיל בזמן.
"תביט", ניסיתי את הגישה הסבלנית. "המשרד שלנו בסה"כ הפעיל את
הידע שהבוסים שלך קנו בחו"ל. אנחנו בדקנו את האזורים בהם היתה
אמורה להתבצע החפירה והאזורים האלה היו בסדר גמור. הבעיה היא
שמתחתם נתגלו מבנים גיאואידים שאני חושש שהם מערות. אף פעם
בהיסטוריה לא נתגלו מערות כאלו מתחת לסלעי משקע בצפיפות שלושה
טונות לקוב. מתחת לסלעי יסוד התגלו, גם מתחת לסלעים וולקאניים,
אבל לא מתחת לסלעי משקע.
זהו מצב מאד לא נורמלי ולא היתה לנו אפשרות לצפות אותו.לי לא
אכפת להגיד שזו היתה טעות שלנו. מה שכן חשוב הוא המבנה הטקטוני
של הרכס, שמסתבר שהוא נגוע בחללים. אם תתחיל לחפור, יתכן ותפיל
את כל רוממה אל התהום".
"אז מה אתה מציע"? יובל עשה פסיכומטרי פעם ואולי בגלל זה הוא
התחיל להבין את חומרת הדברים שאמרתי לו, למרות שסרב מכל וכל
להאמין בהם. "שנרד מהמכרז עכשיו"?
"מה הטעם"? משכתי בכתפי. "אם לא תבצעו את המנהרה, אף אחד אחר
לא יוכל. תנו לי תקציב לעוד עשרים קידוחי עומק ואולי נמצא נתיב
חלופי".
"מה"!? יובל סוף סוף תפס שאני רציני. "ולהאריך את זמן החפירה.
אתה יודע ש...''
"כן, עשרים אלף דולר ביום". הנהנתי בראשי. " ולכן אני רוצה שני
צוותי קידוח החל ממחר אחר הצהרים. אולי נצליח לצאת בשלום".
"אני מכיר אותך יניב"! יובל קם ממקומו. " ואני לא חושב שיש לך
מספיק ניסיון כדי לקבוע כזה דבר".
"אתה יכול לדבר עם הבוס שלי". משכתי בכתפי. ידעתי שיובל ממילא
יעשה זאת. האנשים ששילמו לו את משכורת, הזכירו בנועם הליכותיהם
את היאקוזה היפאנית וברמתם המוסרים דמו לעדר מדוזות.
"זה בדיוק מה שאעשה"! הוא פנה לכיוון הדלת. " אחרי שאני אגמור
אתך, אני כלב אם מישהו בארץ יעיז להעסיק אותך בתור מהנדס".
"להתראות"! אמרתי לו בחביבות. לא היתה לי שום סיבה ללעוג
לאומלל. הימים הבאים כך הייתי בטוח, יתאכזרו אליו אפילו יותר
מהעשיר שבקבלנים. לא הזמנתי את הצרה הזאת על ראשו של יובל
ולמען האמת הייתי מעדיף לקחת את הכסף ולהסתלק, אבל למרות שהיו
לי הסברים טובים מאד לספק לבוס שלי. ידעתי שיהיה לי קשה להירדם
הלילה.
עם בוקר הגעתי למשרד וברכתי לשלום את קרן, המזכירה שלנו.
פרצופה היה מרוח כרגיל בארבע שכבות איפור, זכר למכות הרצח
שהחבר הערס שלה נהג להעניק לה תמורת שירותים מיניים מופלגים.
"בוקר טוב יניב"! היא לחשה מפרצופה המפוצץ.
"בוקר טוב חמודה"! הרעתי. "היו הודעות"?
"כן", היא עיינה בשולחנה עמוס הפתקיות. "מועלם התקשר ושאל מתי
תהיה
במשרד ומישהו ממעבדת הקרקע התקשר ושאל אם אתה קודח בתוך העציץ
שלך".
"את התוצאות הם שלחו?" שאלתי.
"כן". היא ענתה.
"אז תביאי אותן"! נשענתי לאחור ונתתי למחשב שלי להידלק בקול
תרועה ולברך את הבוקר בצפצופים דיגיטאליים אינספור. ערמת דוחות
המעבדה הגיעה אלי ואני התחלתי לעבור על החומר. נראה היה שהמצב
באמת חמור.
אם התקשרו מן המעבדה ושאלו אם קדחתי בעציץ, סימן שיובל יכול
בשקט לקחת את המחפרים ולחפור לעצמו קבר בעשרים אלף דולר.
בשמונה וחצי צלצל הטלפון.
"יניב" קראה קרן מעל מעבד התמלילים שלה. " דימיטרי בטלפון".
"כבר"! זה היה הבוס.
"בוקר טוב יניב", נהם הביילורוסי המזדקן, שותף בכיר ב'שעל
יועצי קרקע
בע"מ', "מה המצב"?
"מה אתה רוצה"? נהמתי אל הטלפון. את דימיטרי אהבתי והערצתי כל
כך, עד שממש לא יכולתי להתנהג אליו בנימוס.
"מועלם התקשר אלי הבוקר ואיים בתביעה משפטית", שמעתי אותו מגחך
בשפופרת.
"אך מכיוון שאתה נמצא במצב רוח קרבי היום, נראה לי שאין לי מה
לדאוג".
"תביעה אם תיערך, זה יהיה בבית המשפט בתל אביב", הסברתי לו
ברוך, " כי סביר שחיפה כבר לא תהיה בתמונה."
"עד כמה המצב חמור"? הוא התעניין.
"אתה לא תאמין", אמרתי לו. " כזה דבר עוד לא ראית".
"אני הייתי ברוסיה", הוא אמר. " וברוסיה יש הכל. זה לא
לטלפון"?
"מה אני אגיד לך", נאנחתי, " הם רצו לעשות מנהרה בכרמל ומסתבר
שמישהו כבר הקדים אותם".
"תוך שעה וחצי אני אצלך" הוא הבטיח בחום ושתק לרגע.
"יניב" הוא אמר לפתע. "אתה בטח יודע שהמהנדסים תמיד אמרו שאת
המנהרה היחידה בכרמל צריך לחפור בין רחוב יל"ג לרחוב הנביאים
ואז למלא אותה בחומר נפץ ולהרים את הכל באוויר"?
"בוס" נהמתי לו בקול בוכים. " אתה הרי לא בחורה, ואתה לא צריך
למכור לי כאלו אשליות".
המשכתי לעבור על דו"ח הקרקע. התוצאות לא דמו לשום דבר שנכלל
בתחומי המקצוע.
הרמתי טלפון למעבדת הקרקע וביקשתי את אבישי.
"הוא לא נמצא" ענתה הסבתא מהצד השני. "להשאיר הודעה"?
"תגידי לו שזה עם העציץ התקשר". מלמלתי בתשובה.
"אה, יניב"! היא נזכרה בי בלבביות. " הוא יצא עם הדגימות שלך
לסורק ברמב"ם ואמר שיתקשר אלך משם".
"הסורק ברמב"ם"?! התפלצתי. " זה עולה ארבע מאות דולר לשעה! מי
ישלם"?
"אתה תשלם" גיחכה דודה יוכבד. " יש לך התנגדות"?
"בדיוק לשם רציתי לשלוח אותו". השלמתי עם הבלתי נמנע. " אני
אחכה לטלפון ממנו, תודה".
המשכתי לבנות מפה תלת ממדית של הרכס לפי הנתונים
הגיאופוניים.
בד"כ זו היתה משימה של מיון קרקעות לפי התקן, כך שלא הייתי
יוצא מהתלת ממדיות בלי מיליון צבעים על המסך, אך מכיוון שראיתי
לנכון לסגת לרמה של חומר או אויר, הכל נעשה הרבה יותר פשוט.
אחרי שעה בערך, עשיתי עיבוד גרפי צילומי ובחנתי את מה שהיה לי
כרגע.
הגעתי למסקנה שאצטרך לקבל נתונים מעוד עשרים קידוחים, לפני
שאוכל לקבור את הפרויקט לגמרי. בערך בשלב הזה, נשמעה חריקה
מכיוון הדלת ואיציק מועלם דהר פנימה.
"שלום איציק" חייכה אליו קרן במתק שפתיים.
"קרן, מה נשמע"? הקמטים מעל אפו הבולבוסי התיישרו בחצי
מילימטר.
כבר חודשיים ניסה מועלם לגרום לקרן לזנוח את חברה הערס ולעבור
לצאת עם בנו הצעיר, שהיה ערס לא פחות, אם כי הרבה יותר עשיר.
לקרן היה כשרון נפלא לחטוף מכות והאמנתי שזו התכונה העיקרית
הנדרשת מאישה במשפחה הזאת.
יובל הספיק לקרטע לתוך החדר ולהעיף בי מבט נבוך. אחרי הכל, הוא
ציפה לראות את מועלם קורע אותי לגזרים והייתה לו חולצה לבנה
שהוא בטח לא רצה ללכלך.
"מה המצב מועלם"? חייכתי אליו חיוך שובב. כשניצבתי מול אנשים
כמוהו, עברייני צעצוע שהפכו למיליונרים בזכות שלמונים ואיומים,
לא היו לי הסנטימנטים כמו שהיו לי לגבי יובל לדוגמה.
למועלם היה פרויקט של מאתיים מיליון דולר ביד ונראה היה לי
שמצאתי בור מספיק עמוק בשבילו ובשביל הפרויקט גם יחד.
"איך האוטו החדש"? התעניינתי.
"הוא סוחב בעליות של הכרמל". מועלם ענה ככפוי שד. " נתנו לי
אחריות
לשלוש שנים וביטוח מקיף כלול במחיר".
"קח את קרן לסיבוב בהזדמנות", הנהנתי בידידות. "היא אוהבת
מכוניות אמריקאיות".
למועלם היה שק של עצבים עלי ולא היה לו איפה לאחסן אותו כרגע.
הוא נהג לחשוב שאני כרווק אומלל רוצה את קרן לעצמי. באמת
חיבבתי את הבחורה וקיוויתי בשבילה שהיא תחטוף מכות מבעל עשיר
ככל האפשר. נראה לי שבן הזקונים של מועלם, היה בינתיים
האלטרנטיבה האטרקטיבית ביותר.
"תסביר לי משהו אחד", מועלם פנה אלי ועל פניו ההבעה הקבלנית
הרגילה של השקט לפני הסערה. " איך זה שהחללים צצו לפתע פתאום
רק עכשיו"?
"כי למכונת האולטרה סוני היה לו"ז מאד מסוים ואנחנו פעלנו
לפיו", הסברתי.
"וכפי שהתחייבנו, ברגע שהתעוררה בעיה דיווחנו עליה".
"אבל נתתם לנו אישור"! מועלם התחיל לנפח את החזה שלו. " אישרתם
לנו להיכנס"!
"אתם שאלתם אם המחפרים יכולים להיכנס", ניסיתי נואשות לבלום את
החיוך הזדוני שאיים וקיים להשתלט על פרצופי. "ובכן המחפרים
יוכלו להיכנס בלי בעיה", המשכתי. " אבל קשה לי להאמין שהם
יוכלו לצאת".
"מה אתה רוצה ממני עכשיו"? נהם מועלם בזעף.
"האולטרה סוני נועד במקורו לגלות נפט". הצלחתי תוך מאמץ ללבוש
את המבע
התמים להפליא שלי. "אבל אין באזור נפט, לפחות לא בעומק הזה.
לכן אני מעדיף לא לעשות שום דבר על פי התוצאות של האולטרה
סוני, עד שאוכל לאשר אותם בקידוחים. אבל עכשיו המצב שונה. אחרי
האולטרה סוני אני יודע איפה לקדוח, מועלם! יש לי את
הקואורדינטות מועלם! אנחנו עוד יכולים לצאת מזה"!
השתלהבותי לא השאירה את מועלם אדיש. פרצופו האדים כעגבנייה
וטיפות זיעה בצבצו בשולי אפו.
"מה"? הוא צרח. " אתה מוציא כסף מהכיס שלי שלוש פעמים. פעם אחת
כשאתה רוצה עוד קידוחים, פעם שניה כשאתה מעכב את העבודה ופעם
שלישית כשאתה מאריך את התוואי. תגיד לי, אתה חושב שהכסף צומח
על העצים"?
"שלום לכולם"! פרץ דימיטרי לתוך החדר. "מה נשמע יובל"?
הוא צבט את לחיה של קרן ולכלך את ידו בחצי סנטימטר קקה של עזים
תוצרת הלנה רובינשטיין.
"דימטרי..." מלמל מועלם במבוכה.
"איציק"! דימיטרי היה מחבק אותו אילו לא היה שפוי. " יש לי
בשורות נהדרות"!
"אתה שמעת על...'' התחיל יובל לגמגם.
"בטח ששמעתי"! חייך הרוסי השמנמן והמקריח. " ואפילו עברתי הרגע
אצל אבישי במעבדה ולקחתי את התוצאות האחרונות. זוכרים איך
ששברנו את הראש מה לעשות עם החומר שיישאר לנו באמצע ההר ובסוף
סגרתם עם סולל בונה שייקחו אותו בלי כסף? אז עכשיו נוכל לדחוף
אותו לתוך החללים האלה ולהרוויח זמן. נכון שהקטרפילרים יצטרכו
להיכנס יותר מוקדם פנימה, אבל הם גם יצאו קודם".
גלגלתי את עיני מעלה והגעתי אל שיא העונג. אילו סולל בונה לא
היו משלמים למועלם סכום הגון עבור פסולת הכרייה, הוא היה מעדיף
לערום את מיליוני טונות הסלעים בחצר ביתו שבאחוזה. אבל הכסף
הזה כנראה אמור להגיע אליו מתחת לשטיח שמתחת לשולחן ולפיכך
יצטרך עתה להיות ילד מה זה טוב לדימיטרי, כדי שזה יעלים עין מן
ה"דיל" עם סולל בונה.
"רגע, והמחפרים"? תהה יובל.
"שיתחילו לעבוד היום", גיחך דימטרי. " אני חותם"!
יובל היה מבסוט עד הגג ורץ החוצה לפני שדימטרי ישנה את דעתו.
"רגע אחד", השתעל מועלם " מה לגבי התוואי"?
"אם יהיו שינויים, יהיה זה בכל מקרה במסגרת שלב ב'", שיקר
דימיטרי במצח
נחושה, "אבל בקשר לחללים, אני לא יודע אם הם יושבים מספיק
גבוה. לצורך כך נצטרך עוד כמה קידוחים כדי שליניב יהיה מה
לעשות".
"יניב..." לעלע מועלם ואז אורו פניו. " הוא בחור טוב יניב, הוא
רק צריך קצת להשתפשף. אבל הוא מאד אינטליגנטי".
"כן, כן" חייך דימיטרי לאות שתמה השיחה. "תקפוץ לכאן בעוד
שבוע. נראה מה ייסגר עם החללים".
"כן, אין שום בעיות" מועלם קרטע לאחור. " תעשו כמה קידוחים
שאתם רוצים".
"כל טוב מועלם" הצלחתי לסנן.
"תקפוץ לכוס קפה". הוא העיף מבט אל קרן. " תבואי איתו".
קרן הנהנה כשהוא יצא מהחדר. דימיטרי צנח על הכסא שלי כבלון
מפונצ'ר.
"ביצעת כאן מהלך מבריק שבשחמט נקרא לגיזה"! הודעת לו, " הבעיה
היחידה היא שאתה משחק על הראש שלך".
"לגיזה אתה אומר"? דימיטרי המהם והצית סיגרית מלבורו זהובת
פילטר.
"אני מכיר את הביטוי ברוסית. לא ידעתי שאתה משחק שח".
"נשאיר זאת בינינו" נהמתי. " גם ככה מרוקאיות לא יוצאות איתי
כי אני לא מקלל בזמן הנהיגה".
"הן צודקות" התיז דימיטרי עשן מנחיריו. " בוא ספר לי מה קורה
כאן".
"קודם תן לי את הדגימות של אבישי". ביקשתי
דימיטרי מסר לי תיקיית קרטון ואני עברתי עליה ברפרוף.
"אילו הנבלות היו נצמדים לתוכנית הישנה", פתחתי ואמרתי " והיו
חופרים מנהרה מהצ'ק פוסט עד נחל ספונים, אולי הכל היה עובר
בשקט. אבל מאחר שהם החליטו לחפור מפסגת אחוזה עד מת"מ, הם
נכנסו לאזור שמשום מה בנוי בצורה גיאולוגית שונה לגמרי. אין לי
הסבר לזה ובטח לאף אחד אין".
"זאת הסיבה שלא עלית על זה עד עכשיו" גיחך דימיטרי. " אני מכיר
אותך"!
"פעם ראשונה שיש לי חצי הר גלידת וניל וחצי הר גבינה צהובה",
מלמלתי נזוף.
"שטויות", נאנח דימיטרי. "תמשיך"!
"קודם כל זה". פרשתי לפניו את תרשימי האולטרה סוני הבינאריים.
" עבדתי
על זה חצי לילה וזה הכי חשוב. כל האזור החל מרוממה הישנה ועד
לכרמל הצרפתי במפלס מייצג שנקרא לו מפלס מאה ושלש עשרה, העשוי
ממה שנראה כשרשרת מחילות שמחברת כמה חללים גדולים אחד אל השני.
במקומות מסוימים קשה לדעת עד כמה המנהרה קיימת ולא מלאה באבק.
אבל החומר שיש שם לא מסוגל להחזיק אפילו את עצמו. עד עכשיו לא
היה לי מושג איך גן האם מצליח לרחף באוויר מעל כאלו תהומות".
"ועכשיו יש לך מושג"? חייך דימיטרי.
"שניה" הנדתי בראשי. " בהתחלה חשבתי שזו תופעה קרסטית כמו שאנו
מכירים
באזור שמעל לטכניון, עם קרטון 'יגור', אבל ראבעק! כאן מדובר על
דולומיט והוא לא נמס במים. חוץ מזה, החללים נמצאים בערך באותו
הגובה ואילו מערות קרסטיות נמשכות בצורה מדורגת מלמעלה למטה".
"אז אתה יודע משהו"! מחא דימיטרי כפיים כשהסיגריה נעוצה בזווית
פיו, "יפה מאד. זו לא יכולה להיות תופעה קרסטית כי אין לך
מאיפה לקבל כזו כמות של מים".
"נכון", ניסיתי להירגע בלי הצלחה. " אז קדחתי לתחתית התהום
מתחת לורדיה ומצאתי בדיוק מה שהייתי מוצא באדנית אצלי בבית
אילו היה לי בית וזו אדמת חמרה משונה שכנראה חשופה לאור עם
שרידים ברורים של שרשי צמחיה".
"יש גננים חובבים בכל מקום", החיוך לא סר מפרצופו האדמוני של
דימיטרי.
"מה עוד"?
"שום דבר", משכתי בכתפי, " קדחתי בתקרת אחת המנהרות וזכיתי
לקבל שכבה קשה ביותר שאיתה אבישי רץ לסורק ברמב"ם ודיווח
על..." הקשתי באצבעי על תיק קרטון,
תחמוצת מנגן, אלומינה, סוגים שונים של חלודות ובקיצור...''
"גלידת וניל"? תהה דימיטרי.
"קרמיקה"! התעטשתי ברעם, "בעובי מטר".
"הבנתי", דימיטרי קם ממקומו " וכשהמחפרים של ידידנו מועלם
יגיעו לקרמיקה,
כבר לו יהיו לו מחפרים. אז הוא יפוצץ את כל העסק עם דינמיט
ויוריד את פנורמה מאה חמישים מטר למטה".
"שטויות"! תיקנתי אותו. " לא חופרים ליד הפנורמה. המנהרה לא
עוברת שם בכל מקרה. גם מרכז חורב לא נמצא בסכנה. אולי כמה
וילות בדניה ישובו אל המקורות והמסעדה ההיא, אתה יודע, בדרך
לאוניברסיטה".
"יניב אתה פתטי"! סיכם דימיטרי את עמדתו. " בעוד שבוע אני רוצה
דו"ח מפורט בע"פ ממך לגבי כל הממצאים שתאסוף עד אז, וגם
תיאוריה שמסבירה את כל זה. אני מצפה לקבל גם תסריט סביר
לפתרון, אוקי"?
"מאה אחוז", חייכתי אליו בטרם יצא.
"בוס"?
"כן"? הוא כבר היה בחציו מחוץ לקרוון.
"תשאיר לי סיגריה"! הוא השליך אלי את כל הקופסה והסתלק.
"יניב", גיחכה קרן, "לא ידעתי שאתה מעשן".
"אני לא", ניסיתי לנקות את משקפי. "אשים את הקופסה הזו מעל
המחשב כדי
שתמיד תזכיר לי מי אני, מאיפה באתי ולאן אני הולך".
"אתה לא יודע"? קרן תהתה מעבר למשקפי השמש הנצחיות שלה.
"ואת יודעת"? החזרתי לה את השאלה.
"לפעמים הייתי רוצה לשכוח". היא התנשפה לרגע וחזרה לתקתק על
המחשב.
נעצתי מבט אבוד בלוח השנה שעל הקיר.
לא שלא היה לי חבל על קרן. אילו נולדתי לתוך הבוץ שלה, אני
בספק אם היתה לי נחישות מספקת כדי לפרוץ החוצה.
נחישות אינה דומה בכלל לתאוות הבצע של מועלם או לכל תאווה
אחרת. נחישות זו היכולת לרכז הכל לנקודה אחת ולבעוט. היחיד
שהכרתי עם התכונה הזו היה דימיטרי. ידעתי לכן שעכשיו אני צריך
לעבוד, לתת לו את הסיבות לדפוק את הפרויקט ואת היתר להשאיר
בידיו.
השבוע שאחרי היה גדוש פעילות.
המחפרים קדחו בעוז מתחת לדרך דוד רזיאל כשהם דוהרים במהירות של
מאה חמישים מטר ביום ומקצרים את דרכם לכיוון מרכז זיו. במהלך
החפירה, עברו המחפרים בתוך כמה ממחילות המשנה ושם נתגלו
דוגמאות של החרסינה המשונה. המחילות היו בקוטר חמישה מטר
והקרמיקה שציפתה אותם היתה בעובי בלאטה בערך ונשברה די בקלות
תחת משקלם של מחפרי העל. בתוך המנהרות היתה אדמת חמרה רכה
ונקבובית שיכלה לפי עניות דעתי להגיע רק מקרקעית הים התיכון.
אולי היתה שם גם צמחיה, אבל כולה נקברה ברפש והאבק שיצרו כלי
החפירה. ניסיתי להיכנס לסיור לאחת המנהרות, אך היא היתה מלאה
בבורות מים וערמות שברי סלעים כך שויתרתי על הרעיון.
אני יכול רק להגיד שהאוויר שם היה הרבה יותר מוצלח ממה שנושמים
בנווה שאנן. הוא הזכיר לי את הים.
שלחתי את חתיכות החרסינה למעבדת דנציגר בטכניון. משם אמרו לי
שהסלע הזה קשיח פי חמישה עשר מקרמיקה רגילה, אם כי מאד פריך.
לא היה להם שום מושג איך מייצרים כזה דבר. הם הפנו אותי למעבדה
להתנסות יוניות בהנדסת חומרים, שפיתחה תרכובות דומות בתור על
מוליכים למחשבי הפנטגון.
נהגי המחפרים דיווחו על הופעת נצנוצים משונים כל פעם שחלפו דרך
מנהרה כזו. זה מסביר את התוצאות המשונות מהסורק ברמב"ם, שם
טענו במפגיע שבקרמיקה יש ריכוז נדיר של איזוטופים רדיואקטיביים
מהסוג שלשמחתנו הרבה, נמצאים בכדור הארץ בכמות של שתי כפיות
שטוחות.
לא ממש דאגתי לבריאותם של נהגי המחפרים. הרדיואקטיביות הזאת
עלולה להרוג אותם הרבה יותר לאט מאשר חצי הר שיתדרדר להם על
הראש.
הרחק בתל אביב החלו מניות הנפט לעלות.
היה זה ערב סתיו מוקדם, יבש ועגמומי כשדימיטרי נכנס אל הקרוון
וניתק אותי מן המחשב.
"נו"! הוא שאל. "בשורות טובות בפיך"?
"כן", עניתי. " חיסלתי את קופסת הסיגריות שהשארת בשבוע שעבר".
"וחוץ מזה"?
קרן מזמן הלכה הביתה לעשות ספונג'ה ולקבל מכות. דימטרי תפס
את הכסא שלה והתנדנד עליו.
"תביט", אמרתי לו. "כל מה שהיה נכון בשבוע שעבר, נכון גם היום.
מתחת לחיפה יש ארבעה חללים ענקיים בגובה מאה וחמישים מטר
ובקוטר קילומטר עד קילומטר וחצי. מה שמחזיק את תקרתם הוא סוג
מסוים של אבן קשה בצורת כיפה היפרבולית, ממקור מלאכותי קרוב
לודאי".
"מלאכותי"? גיחך דימטרי. "איך בדיוק אתה מצפה מנהרה בשכבת
קרמיקה בעובי מטר, בצורה שגם תתמוך בקירות"?
"פשוט מאד"! חייכתי. " אני מורח על הסלע הטבעי שכבה של בוץ
ומפציץ אותו
בקרני לייזר בצורה מבוקרת. אחרי שהבוץ מתקשה, אני מורח עוד
שכבה. השכבות האלו צריכות להיות מאד דקות. נדרשות בערך חמש
מאות שכבות כדי להגיע לעובי של מטר".
"מעניין מאד"! נד דימיטרי בראשו והציע לי סיגריה לפני שהדליק
לעצמו, "נניח שהיית רוצה לעשות כזה ציפוי אצלך בבית, כמה זה
היה עולה"?
"בערך מיליון דולר למטר מרובע"! נשפתי עננת עשן, "אבל כאן
מדובר בחמישים
מיליון מטר מרובע במכה אחת, כך שמי שעשה את זה קיבל לבטח הנחה
מן הקבלן".
"פעם ראשונה שיוצא לי לשמוע ממך מילה טובה על הקבלנים"! גבותיו
של דימיטרי
התרוממו. "מה עוד?"
"הקליפות האלו הן מאד פריכות", המשכתי. " מספיק שמועלם יכניס
חבילה
אחת של דינמיט ליד אחת הקליפות כדי להריץ בה סדקים. אזי נוכל
לנסוע מן העיר
התחתית לאחוזה בקורקינט, כי כבר לא תהיה שם שום עליה".
"בשביל מה המנהרות הקטנות"? שאל דימיטרי.
"מים, חשמל, מיזוג אוויר וטלפון גם יחד", עניתי. " אולי גם
טלביזיה
בכבלים, אבל אל תתפוס אותי במילה".
-"והאדמה"?
"בשביל אספקת חמצן"! משכתי בכתפי. " יש שם צמחיה זעירה, דמוית
עובש
כזה מעורבת היטב בתוך האדמה והיא פולטת חמצן כמו כל צמחיה
אחרת".
"ואיך היא מקבלת אור"? דימיטרי כמעט וצחק.
"היא לא מקבלת, היא מוטציה"! הסברתי באורך רוח. " אין שם פוטו
סינטזה
אלא רדיו סינטזה. הצמחייה הזו חיה על קרינה רדיואקטיבית, היא
מתה באור"!
"יש לך הוכחות"? תהה דימטרי.
"כן, זה"! שלפתי מהמגירה מודעת אבל על מותו בטרם עת של פרופסור
הלפרין
מהמחלקה לבוטניקה באוניברסיטת תל אביב. " המסכן חטף שבץ אחרי
שהראיתי לו את העובש שלנו".
"יניב אתה רוצח"! מחא דימיטרי את כפיו בעליצות. "אבל אל תנסה
את הטריקים
האלה על מועלם. כי כשהוא ירד שאולה, הוא ייקח אותך עמו. מה
הפתרון שלך"?
"או", השלכתי לפניו מפה של הר הכרמל. " את שלב אלף יצטרכו
לסובב לכיוון
בן דור ושלב ב יפגוש אותו מעל הטכניון וירד לכיוון נחל ספונים
ומשם בגשר
עילי עד למת"מ".
"בקיצור", דימיטרי טפח ידו על המפה. " להאריך את המנהרה פי
ארבע ועוד הגשר הזה. הפרויקט לא כדאי כלכלית. היזמים ייסוגו,
מועלם יפשוט את הרגל ואנחנו
גם! לא הולך. יש לך איזשהו הסבר לתופעות החלליות האלו מתחת
לעיר"?
"יש ויש", קמתי ממקומי. " אנחנו לא לבדנו".
"בטח שכן"! דימיטרי עקץ אותי. "מי עוד יגיע לכאן בלילה"?
"אני מתכוון" הייתי נרגש כולי ובקושי הוצאתי את המילים בפי.
"משחר ימי
האנושות היו לאדם שותפים על עולם זה. קראו להם שדונים, פיות,
גמדים, גרמלינים
וכו'. אני יודע? גזעי הדמדומים, אנשי בין הערביים. ממה שהבנתי
מן הספרות
הפנטסטית והמודרנית, הם חיים מתחת לאדמה, בעיקר על קרקעית הים.
מבחינה טכנולוגית ולמעשה מכל הבחינות האחרות, הם משאירים אותנו
הרבה מאחור.
באטלנטיס היו בני אדם.
הם היו יותר מתוחכמים מאתנו, אבל כשהם ניסו לגרד את השדונים,
כל היבשת ירדה תהומה בקליק. כך למעשה מתפתח לו לאיטו המין
האנושי, עש שהשדונים מתעצבנים עליו ואז חוזרת תקופת האבן"!
נקשתי באצבעותיי כדי להמחיש את ה'קליק'.
"תקשיב לי"! נהם דימיטרי. " כשהייתי צעיר קראתי את הספרים של
ואן דניקן,
מרכבות האלים וכל זה והיו לו הוכחות שהסתובבו כאן כל מיני
טיפוסים עם צלחות
מעופפות וארבע עשר ראשים. עשו מזה תכניות בטלביזיה, ככה שמעתי,
כי לרוסיה זה לא הגיע. בסופו של דבר, גם הוא נאלץ להודות שכל
התיאוריות שלו הם שרלטניות ופטפטניות".
"כל זה למה"? תהיתי.
"כי ככה"! השיב דימיטרי. "נניח שמצאת חתיכת חלודה במצרים
העתיקה שנראה
לך שהיא בטריה, למה להניח שאיזו צלחת הפילה אותו בטעות? אולי
אנחנו לא מספיק
בוגרים כדי לקבל את העובדה שתות אנך אמון היה מספיק אינטליגנטי
להבין שעדיף לו לוותר על ווקמן מאשר לזהם את כדור הארץ בקדמיום
ובעופרת"?
"אתה טוען שבני אדם בנו את החללים האלו"? תמהתי.
"בלי שום ספק"! אמר דימיטרי. "בני אדם בנו את הפירמידות, בני
אדם בנו דברים מדהימים ואין לנו מושג איך. הבעיה אצלנו שאנו לא
מסוגלים לראות משהו שאנחנו לא מבינים, בלי לערב חברים מכוכב
אחר"!
"אה, כן"! הצבעתי על המקדח הענק שהיה זרוק בפינת החדר. ארבעה
חורים נקיים
וחלקים נפערו במתכת הקשה. "אתה מכיר תולעים שאוכלות טונגסטן"?
"עזוב"! דימיטרי קם ממקומו. " אתה מתחיל לבלבל במוח. מועלם
יגיע עד לחלל הגדול מעבר לרמות ספיר. הוא ינסה לפוצץ את השכבה
הקשה וחלק מן ההר יתמוטט
במקום שאין בו תושבים. הם יקימו ועדות, יקראו לעירייה, התושבים
יעשו הפגנה וזה יגמור את הפרויקט בלי שהצ'קים שלנו יחזרו"!
הוא פנה לעבר הדלת. "אל תספר לאף אחד מה שראית ומה שאתה חושב
ותראה שהכל יהיה בסדר".
הוא יצא אל הלילה מותיר אותי להרהר באיבה על חוסר יעילותם של
הפוגרומים.
למחרת בבוקר התקשרתי מטלפון ציבורי אל מנהל החברה להגנת הטבע.
"שלום וברכה", אמרתי לו. " מה היה קורה אם הייתי אומר לך
שמישהו מתכוון להפיל את חיפה אל התהום"?
"הייתי אומר שיתחיל עם הבית של החותנת שלי"! הוא השיב. "אני
מוכן לתת
לו את הכתובת".
"אני רציני" ציינתי "ויש כאן גם עניין של רדיואקטיביות"!
"אתה לא נשמע רציני"! הוא התריע מבעד לשפופרת "ורדיואקטיביות
זה טוב. זה מספק כותרות לעיתונים. אנשים אדישים להכחדת החורש,
לחיסול בעלי חיים וכו'. אבל תספר להם על רדיואקטיביות וכולם
יצאו למלחמה".
"טוב ויפה". הקראתי לו את עיקרי הדו"ח. "מה דעתך"?
"איך אדע שאתה לא עובד עלי"? הוא תהה.
"אין לך מה להפסיד"! הסברתי לו. " אתה צריך לגרור אותם לבית
המשפט ושיוכיחו
לך את ההפך. יש כאן חומר יותר טוב ממה שיש לך, נניח במפעלי
נשר".
"כן, חומר יש", הוא הסכים, " אבל אתה לא תהיה מוכן להיחשף.
נכון"?
"תראה", אמרתי לו. "אם מישהו ידע עלי עד המשפט, חיי אינם שווים
מחצית הלירה. אז תשמור זאת בסוד עד הדיון. אני אעביר לך את
החומר".
"אין בעיות", הוא גיחך, " ואומרים מה טוב ומה צאת יחדיו
למלחמה".
החבר'ה מהגנת הטבע היו יעילים להפליא. הם רצו לבית המשפט
המחוזי והשיגו תאריך לדיון בהפסקת עבודות ליום שני הבא.
קיוויתי מאד שעד אז מועלם לא יספיק להגיע עד חלל ורדיה.
"נחש מה"? הודיע לי יובל בטלפון. " עברנו לחפור בשלוש משמרות
כל היום וכל הלילה".
"בשביל מה"? תהיתי.
"דימיטרי הציע את זה". אמר יובל. " הוא טוען שאם נגיע לורדיה
לפני המשפט
ושום דבר לא יקרה, אז יהיה לנו קייס מאד חזק נגד הפסקת
העבודות".
חשבתי שהרוסי הבן זונה, יעשה כל דבר על מנת שתכניתו הערמומית
תצליח.
"אתה יכול להיות בטוח שהוא צודק"! שיקרתי ליובל בחמימות. "אף
אחד ממהנדסי הקרקע המקצועיים בארץ לא יצפצף מול דימיטרי וכל
המרצים מהטכניון יהיו בחו"ל עד נובמבר.אם זו תהיה המלה שלו מול
המלה של החברה להגנת הטבע, סביר להניח שהשופט יחליט לדחות את
העתירה."
"דרך אגב", הוספתי לשקר. "התקשר אלי איזה ליצן מ'אתגר
הנדסה'.הוא ביקש פרטים על כל החפירות. כמובן שלא סיפרתי לו
כלום, אבל חשבתי שכדאי שתדע".
"בני זונות"! סיכם יובל בענייניות, "הם ניסו לגנוב לנו את
המכרז ובטח הם הלשינו לחברה להגנת הטבע".
"לא יודע, יכול להיות", הנחתי לפי להימתח בחיוך מפלצתי וזחוח.
"להתראות יובל, בהצלחה עם המנהרה".
דימיטרי בכל זאת התקשר אלי.
"בנסיבות אלו", הוא אמר. "אני נוטה לחשוד בך שנתת את
האינפורמציה לחברה להגנת הטבע. אתה לא כל כך משופשף יניב, אבל
זה היה ניסיון יפה להפיל את התיק על 'אתגר'. מה שאתה צריך
ללמוד הוא ש"אתגר" ומועלם, אם להיות גלוי, חרבנו יחד באותה
פיילה.יכול להיות שמועלם לא יאמין ל"אתגר", אם הם יכחישו, אבל
הוא בהחלט יחשוד גם בך".
"מה היית עושה במקומי"? שאלתי אותו, " אם היית חושב שמועלם
יכול לחשוד בך בדבר כזה"?
"תראה", אמר דימיטרי." הייתי מציע לך להשיג אקדח. הסיפור הזה
יכול להוציא מהכיס של מועלם כמה מיליונים טובים, אפילו עשרות
מיליונים ומועלם הוא לא הבנאדם הכי נחמד בעולם."
"תודה דימיטרי"! חייכתי אל הטלפון כהרגלי. " אקח את דבריך
לתשומת לבי".
"עשה זאת בבקשה"! אמר דימיטרי. " עד עכשיו היית רוצח, חסר לך
שתואשם גם בהתאבדות."
הקטע היפה היה שאקדח כבר היה לי. לא יריתי בו מעולם, כמובן.
בצבא אמרו לי או זה או עוזי וחוץ מאלף וחמש מאות שקל לא היה
לי מה להפסיד. נראה לי שטבילת אש ראשונה עם הגנגסטרים של מועלם
יכולה להיות פתרון לפרישה מכובדת בשביל אקדח של ג'ובניקים.
הכנסתי את הנרתיק לאזור האחורי של המכנסיים וניסיתי להסתיר את
האקדח מקרן.
ידעתי מתי המחפרים של יובל אמורים להגיע לחלל ורדיה.
לפיכך התנהלתי עם האוטו, ביום חמישי בשעה שבע בערך, לתוך מגרש
חניה שכוח אל, במדרונות המערביים של רמות ספיר. החניתי את
המכונית, יצאתי ממנה והתיישבתי על מכסה המנוע. השמש צנחה לה
לאיטה אל מאחורי הכרמל.
הרהרתי בכל הדברים הרעים שעשיתי ובכל הדברים הטובים שלא הספקתי
לעשות. זו היתה שעת בין ערביים חיפאית רגילה ואילולא גרתי
בחיפה כל ימי חיי, הייתי בטוח שאין נפש חיה בין קריית שפרינצק
לנשר וכל המבנים מעוררי הבחילה שחורבנו על ההרים האלו, הם בסך
הכל תפאורה לסרט ענק, שהמפיקים החליטו בטוב טעם, לרדת ממנו.
החושך ירד לו בנחת על השכונה הנידחת וכוכבים תכולים ניצתו
באדישות ונימרו את השמיים הריקים. כשהיה מספיק חשוך כדי להדליק
סיגריה, נכנסה הלאנצ'יה הכסופה של דימיטרי וחנתה לידי.
רציתי באמת לשאול לשלומו, אך באותו רגע הוארה הפסגה של ורדיה
באור זוועות ירקרק. ראיתי מחזה אותו לא ראה אף אדם קודם וקשה
להאמין שמישהו יזכה לראות.
מחפר ענק במשקל שלש מאות טון נורה מתוך האדמה כמו חרגול כביר,
התעופף מעלה
עד רום של מאתיים מטר ואזי התפוצץ כמו זיקוק ביום העצמאות. כל
מזרח ורדיה
הוקפה בשרשרת של פטריות להבה ססגוניות בשעה שעוד שני מחפרים
בגודל דומה, ניתזו אל השמים ועברו תהליך דומה. סתמתי במהירות
את אוזני וכמעט נפלתי ממכסה המכונית, כאשר הלמו בי רעמי
הפיצוץ.
יכולתי לשמוע את נפץ הזגוגיות שנשברו בכל רחבי רמת ספיר ורמות
רמז. חלונות המכונית שלי לעומת זאת, נשארו שלמות.
כנראה שבכל זאת משתלם לקנות סובארו.
רעש הפיצוץ נדם ורק האש הוסיפה להבליח במערב, אי שם באזור רחוב
שמשון המטפס אל שדרות מוריה. נעצתי מבט נוגה בלהבות ואז נזכרתי
בדימטרי. הפניתי מבטי וראיתי אותו עומד לידי.
"בוס"? שאלתי בתהייה.
"יניב", הוא גיחך והתפרק.
כהרף עין נשרו ממנו בגדיו, הכרס שלו, העור ולמעשה כל היתר.
מה שנותר היה דמות ערפילית למחצה, עוטה גלימה ירוקה וזוהרת.
הדמות הביטה בי בעיניים יורקות ניצוצות, מתוך פנים נוזליים
כהים, שעטו הבעה שהזכירה לי קריקטורה של שד מגחך.
"שתי חתיכות בפאזל חסרות לך יניב", אמר היצור בקול שהזכיר
לחשוש דיגיטלי, מלא בנימת זדון וסיפוק עצמי. " ואחת אתן לך.
הסיבה שהכרחתי את יובל לעבוד בחושך היתה שאנחנו לא כל כך
מסתדרים עם השמש בדרך כלל".
"רגע אחד"! צווחתי, מניף יד רועדת מולו. "מה עם אשתך והילדות
והחברים מרוסיה"?
"יחשבו שנהרגתי בפיצוץ", נחר בקול שריקה שעמעם לרגע את הסירנות
של מכבי אש, שדהרו מגשר פז לכיוון הכרמל. "אני חושב שהכי טוב
ככה".
רוח נשבה מכיוון הים והביאה איתה ריח שהזכיר זפת בוערת.
"עכשיו הבנתי", נשימתי עלתה וירדה בטירוף, בעוד אני מנסה להביט
ביצור התוהו שעמד מולי. "וזה החלק האחרון בפאזל. הם יחשבו שזה
איזשהו מאגר נפט תת קרקעי. ואולי באמת מילאתם אותו עכשיו בנפט
והוא בוער שם? אמרת למועלם לקנות מניות נפט והוא ירוויח את
המיליונים שלו בבורסה ולא יהיה לו שום אינטרס להשלים את
הפרויקט".
"אתה באמת בחור אינטליגנטי"! אמר הדבר שפעם נראה כנראה כמו
דימיטרי. "אבל זה עוד יותר מזה. על פי חוקי החירום של מדינת
ישראל, מצבורי נפט שנמצאים אינם מיועדים לניצול אלא לשמירה
בתור רזרבות לשעת מלחמה ואמברגו. כך שמנהרה בכרמל לעולם לא
תיחפר שוב ובמקומה יבנו כביש ימי או גשרים עיליים. כך תישאר לך
די עבודה בתור יועץ קרקע, אם כי באמת עשיתי מאמץ להשאיר לך
שולחן נקי עד כמה שאפשר".
"שניה", השתעלתי. "מה עם ההרוגים והפצועים? מה לגבי כל הנזק"?
"כמו שאמר סטאלין", גיחך היצור "כשחוטבים עצים, ניתזים שבבים.
ככה זה"!
"דימטרי", התיפחתי כמעט, "לא ידעתי שאתה קומוניסט".
"כל הרוסים קומוניסטים"! צחוקו נשמע כמו נייר זכוכית על שמשה
מלוטשת.
"גם הכהניסטים, גם המאפיונרים וגם הזונות. כולם נולדו עם החרא
הזה בראש. אין מה לעשות"!
"יש מה לעשות", שלפתי את האקדח שלי.
"זה בשביל אטלנטיס"! קראתי ולחצתי על ההדק.
דבר אחד היה בטוח. לא הייתי ג'סי ג'יימס.
ההדף העיף את האקדח מידי ואז בא משב רוח עז ואכזרי והטיל אותי
על הקרקע, ליד גלגל המכונית.
"מיותר לציין", אמר היצור שעמד מעלי וגיחך "שלא היינו מגיעים
לאן שהגענו, אם היתה לנו סיבה לפחד מצעצועים אלה".
"צדקת כשאמרת שאנשי אטלנטיס היו יותר מתוחכמים מכם." הוא המשיך
"אותם באמת היינו צריכים לחסל. אבל אתם, אתם כמו תולעי פגרים
על קליפת העולם הזה.אתם תאכלו אחד את השני, בלי שום צורך
בהתערבות מבחוץ".
"אוי", שפשפתי את מרפקי הכואב ונשאתי מבט מתחנן אל השד. "אין
לנו שום סיכוי?"
"בשביל מי אתה מבקש תקווה, יניב"? ירק היצור את המילים מפיו,
בעודו חושף ניבים כתומים בוהקים. "סיכוי בשבילך, או סיכוי
בשביל מועלם"?
ואז הוא נעלם כמו טבעת עשן מסיגריה, כמו תמונה בטלביזיה בהפסקת
חשמל.
הצטמצם לנקודה ונגוז. משאיר אותי שם מול האש הגדולה בכרמל. |