זהו סיפור על קיפוד שרצה להיות מישהו אחר.
יום אחד ישב וכתב:
"כן, אני קיפוד, וכולם חושבים שאני חמוד
מי שאומר שלא, אני תוקע על שיפוד
בוא'נה די לבהות בי, תזהר מהעמוד!
אתה רוצה לחבק אותי, להחזיק אותי צמוד
אבל ככה אני, עד סוף חיי אהיה גלמוד"
וכך חי הקיפוד את חייו מיום ליום,
שמח בשמחתם של אחרים, אך בעצם היה עצוב.
הקיפוד רצה גם חברים, חברות,
רצה לטעום את טעם האהבה...
אז ישב הוא יום אחד והכין שיקוי.
לשיקוי הוא קרא שיקוי האהבה.
לקח קוץ מגבו ועל חודו מרח מעט מן השיקוי.
ואז ראה מישהי יפה ודקר אותה.
כן, כך היא התאהבה בקיפוד ורצתה לחבק אותו ולהתקרב אליו אך
ברגע שעשתה זאת נדקרה מקוציו.
וכך, מתה האהובה והקיפוד היה עצוב, נמאס לו להיות לבד ועזוב.
כן, אלו הם חייהם של הקיפודים, הם חמודים ומקסימים, אבל לא
כשמתקרבים...
ואז הקיפוד אמר:
"הנה אני עכשיו פושט את הקוצים,
כי רק ככה יהיו לי חברים.
נו, בואו, תתקרבו אלי, נו, למה אתם לא באים?
מה? אל תגידו לי שאתם עדיין מפחדים?!"
ואז החליט הקיפוד
לצבוע את שערו לבלונד
ושינה גם את השם, את ה-י' ואת ה-ו' החליף במקומן
ובסוף השם הוסיף xון.
אם תחשבו על זה שנייה תקבלו קופידון.
הוא בנה קשת ומקוציו עשה חצים וכך ירה באנשים צעירים,
ובעזרת שיקוי האהבה, התאהבו הם חיש מהר,
וקופידון שמח בשמחתו של האחר.
אבל מה עם קופידון?
למה אין לו חברים?
למה כה רעים האנשים הטובים?
אז עכשיו הוא לבד, גלמוד הוא הקיפוד,
לשמח אנשים החליט לא עוד.
את שמו שינה חזרה לקיפוד
חשב שאולי בכל זאת יצליח לשרוד.
אך הקיפוד נעשה עצוב יותר ויותר ולא היה לו אף חבר.
ואז החליט הקיפוד לירות עוד חץ אחד
ולקח את הקשת שפעם שימחה אותו, גם כשהיה לבד,
החץ הזה לא היה חץ אהבה,
היה זה חץ קנאה, שנאה ועצב.
את החץ הזה הקדיש לעצמו
וירה אותו ישר אל תוך ליבו... |