שדה תירס היה לדודיי
ארוך כמו היבשת כולה
וצריף מעץ מרקיב בו הניחו את ראשיהם,
את ראשי אורחיהם ואת ראשיהם של חיות הבית.

ובקיץ ההוא הרחקתי כל עת שיכולתי מצריפם המכושף
אל הנהר שורץ היתושים.
לא פעם הזהירו אותי הזקנות וסיפרו
אודות בתו היפה של קמפיאנו,
כיצד עקיצות היתושים הותירו בגופה הלבן, הטהור,
נקודות אדומות.

ויום אחד, בו השמש עלתה וירדה עשרות פעמים,
שם דודי דלי ליד כפות רגליי ואמר זה הנהר וזה השדה
והוסיף ואמר צא והרווח את המזון שאביך אינו מסוגל לספק.

וספרתי אבנים ושקעים באדמה ועשבים שוטים.
ואמי שרה באוזניי.
ואחיותיי שרו באוזניי.
והרוח, כבר אז, רצתה אותי אצלה.