תמיד שנאתי את העולם הדפוק הזה, תמיד לא הבנתי למה אנחנו חיים,
כדי למות? עוד בגיל 5 שאלתי את זה, אבל אף אחד לא ענה. כבר
בגיל 9 אמא שלי דפקה לי פסיכולוגית, ישבתי אצלה והסתכלתי על
הקיר שעה וחצי. טוב, אם זה משמח את אמא שלי אז טוב. כולם שנאו
אותי, תמיד שנאו אותי, הכיתה, המנהלת, המורות שלי וכולם, כמעט
כולם. כשהייתי בת 11 הסתובבתי עם ילדים מהמקיף, ובגלל זה כולם
שנאו אותי עוד יותר. בגיל הזה כבר ידעתי הכל על החיים ואיך
חיים אותם. החבורה הזאת היתה היחידה שהבינה אותי, שהקשיבה לי
ושבטחה בי. בגיל 12 וחצי עדיין הסתובבתי איתם, ואז החבורה הזאת
נהיתה יותר רצינית. לא כל אחד התקבל לשם ואף אחד לא יצא. אם
מישהו עיצבן אותנו הוא היה מאושפז לפחות ליומיים. כולם אהבו
אותי בחבורה כי הייתי קשוחה, אמרו שגם יפה, ותמיד הייתי נאמנה
לחבורה. בגיל 14 פתחו לי תיק כי כמעט הרגתי איזו בלונדה סתומה,
מה אכפת לי! אחר כך בגיל 14 וחצי עשינו מסיבה ענקית במקיף
שלנו. בדיוק בחצות שברנו ת'חלונות ונכנסו לשם. כולם הסתובבו
שיכורים, רק אני לא. כולם היו מסטולים מהגראס ופתאום שמענו את
המשטרה. לא היה לאן לברוח אז נשארנו ביחד כמו תמיד. ואז אתם
לקחתם אותי לתחנה, שמתם לי אזיקים, וזהו. ועכשיו אמא שלי,
האלמנה, יושבת בתחנה ובוכה: הבת שלה עבריינית. תמיד שנאתי את
העולם הדפוק הזה!