כאילו הכל נכתב מראש ואנחנו רק כלים שמונחים פה במין לוח משחק
ענק. כאילו מקרי, אבל בעצם חלק מתכנית גדולה יותר. כל הסימנים
מסמנים טובות כאילו שהוא, ששולט במשחק, באמת התחיל דווקא לחבב
אותנו. אותו ואותי זאת אומרת.
הרי הוא שם אותנו תמיד יחד, הנסיבות מקרבות בין המשבצות שעליהן
אנו מוצבים, נותנים לגורל לעשות את שלו.
ופתאום מהפך. בלבול. מוצאים את עצמנו מועפים מן הלוח. מבולבלים
ומחפשים הסברים.
מנסים לחזור לתוכנית שנכתבה מראש אבל... הוא נעלם... ואיתו
האותות והסימנים. הכל כבר לא ברור... לפי מה נפעל עכשיו?

כאילו הכל נכתב מראש ואנחנו רק כלים שמונחים פה ליד מין לוח
משחק ענק. מנותקים וללא יכולת לעשות כלום.
הזמן והנסיבות בוגדים בי, עושים את ההיפך מבעבר. הזמן שפעם
תמיד עמד לרשותי נראה כי נעלם ואוזל מבין ידי, כמו חול,
והנסיבות הולכות ומחליפות צבעים מלבן לשחור, מטובות לרעות.
לי ולו אין כבר משבצות ואין מי שיקרב בינינו.
אני מנסה לחזור ללוח, אולי הוא עוד שם... אבל יש משהו באמצע.
חומה גדולה וקשה מאבן, עשויה חוטים מפותלים ומסובכים אחד
בשני.
חושבת על מה עושה מכאן ומחליטה.
מתחילה בטיפוס על החומה הגדולה, שבדרך למעלה מתקילה אותי
במכשולים רבים. מאבדת תחושת זמן, בעיקר מכיוון שפה הכל מעורפל,
אין יום ואין לילה.
מגיעה לראש החומה ומתיישבת, מחפשת אותו, ובשניות שנראות כמו
נצח מוצאת את פניו מביטות בי, גם הן במבט מחפש.
הטיפוס עייף אותי, בעיקר מבחינה נפשית, אבל עכשיו כשאני
מתבוננת בו, מתמקדת בעיניים המחייכות אליי, הלב מוצא שלווה.

החלטנו להישאר פה, אני והוא. יש פה עוד כמה, וכולם אופטימיים,
אומרים שיום אחד נצליח לחזור למשחק ויהיה טוב.
אבל אנחנו כבר לא מקשיבים להם, לנו - כבר טוב.