כשהתקרבתי אליה ונגעתי בה, היא הסתובבה. זאת לא הייתה אותה אחת
שחשבתי שתהיה. היא היתה שונה, בעל חן מסתורי וחיוך לבבי. ידיי
התקררו. לתוך המגע החם של כתפה הם נכנסו והתחממו בקרבה.
התקרבתי אליה, והיא אליי, לא אמרנו מילה. היא שתקה, ואני
חייכתי, התקרבנו ופשוט כך...
התחבקנו, ידיה עטפו את צווארי, ולאחר מכן מלטפות את גבי.
חיבקתי אותה כי ידעתי שזהו, היא לא תהיה פה יותר, ומילים אחרות
לא יצאו מפי מלבד:
"אני אוהב אותך".
התנשקנו, היא עצרה, הביטה בי ומשכה בידי לכוון ביתה.
"בוא", היא אמרה לי. הלכתי בעקבותיה. הגענו לבית מפואר, חדש
ונקי. עוד מסיידים שם, ראיתי. החפצים והארונות עוד לא היו שם.
רק פועלים ופחי צבע גמורים.
"פה זה יהיה".
"כאן?" שאלתי.
"כן". היא ענתה במין גיחוך מקסים שכזה. ליטפתי אותה ונישקתי את
לחייה האדמדמות, המסמיקות. היא לקחה אותי לכיוון התחנה המרכזית
ואמרה לי שאם ניסע מפה יהיה יותר טוב. החלטתי לבוא איתה. אחרי
הכל, מה נשאר לי עוד לעשות. ישבנו לנו בתחנה מחכים לאוטובוס
הבא לאילת. הוא הגיע. אחזנו ידיים מחוייכים ועלינו לאוטובוס.
היא נשענה עליי. זה היה נעים. חמים. ואז הכל התנפץ לתוך הלילה.

חזרתי לחיות.