יום אחד אתה תבוא אלי, תשפיל מבטך ותאמר שאתה חייב להגיד לי
משהו שיושב לך על הלב כבר הרבה זמן.
אנחנו נצא לסיבוב. בהתחלה אתה תשתוק, תהרהר בשניות האחרונות
שנותרו לך לפני שהכל ישתנה בינינו.
ואז תגיד לי בקול מהסס את מה שכבר חודשים התפללתי לשמוע...
שלאחרונה אתה מרגיש כלפי הרבה מעבר לידידות הזו, ושאתה לא יודע
מה לעשות עם עצמך כי אני הידידה הכי טובה שלך בכל היקום והבן
אדם שאתה מרגיש הכי קרוב אליו, אבל אתה לא יכול לשקר לי
ולעצמך...
אתה תגיד שאתה יודע שאני איתו כרגע, אבל אתה לא מסוגל יותר
והיית חייב להוציא את זה החוצה.
בראש שלי אני אחשוב "עכשיו נזכרת? אחרי שכבר חודשים אני
מתחרפנת עם זה בתוכי? דווקא עכשיו שמצאתי מישהו נורמלי שאני
מצליחה איכשהו להתגבר עליך דרכו? דווקא עכשיו נזכרת לאהוב
אותי...?"
אתה תגיד ואני אשתוק.
נשב ככה רבע שעה, חצי שעה, שעה...
ואז אני אגיד לך שאני איתו עכשיו, וטוב לי ככה שאנחנו רק
ידידים.
אני אמלא אותך בסיבות למה אתה ואני ביחד לעולם לא ילך בקטע
רומנטי ואתה תאמין ואולי גם תתחיל לפקפק בעצמך, ואת הדמעות
שישבו לי בקצה העין אני אבלע אחת אחת וארגיש אותן מטביעות לי
את הנשמה...
הפנים שלך יתעוותו בחוסר אונים ואתה תגמגם משהו שאני לא כל כך
אבין.
ואז אתה תמלמל שאתה חייב ללכת לאנשהו כי בדיוק נזכרת שיש משהו
שלגמרי שכחת ממנו, אתה תסתובב ובהליכה מהירה תתרחק ממני...
אני אמשיך לבהות בך מתרחק עד שכבר תהפוך להיות ממש קטן ותבלע
באופק, ואז רק אמשיך לבהות באוויר, קפואה במקום.
ארגיש איך אני קורסת מבפנים...
אחרי המקרה הזה אנחנו לא נחזור להיות כמו פעם. אתה תמשיך לדרכך
ואני לדרכי... אוהבת אותך...
אתה תמיד תחשוב שמעולם לא אהבתי, ותמשיך בחיים שלך... תצא עם
בנות אחרות, תמצא מישהי אחרת לאהוב ותשכח שאני הייתי בלב שלך
בכלל.
ואני...? תמיד אוהב אותך
אני אשאר איתו, בתקווה שיום אחד אני אצליח באמת להרגיש כלפיו
משהו.
כשאשכב לידו בשניות האחרונות לפני שהשינה מתגנבת, אני אעצום את
העיניים חזק ואדמיין שזה אתה לידי, מחייך אלי את אותו חיוך של
פעם...