פעמים מעטות יכול אדם לסכם את חייו ולומר שהוא תרם, אפילו
בקצת, לחברה בה הוא חי. אני, אישית, לא מכיר הרבה אנשים שאמרו
לעצמם שהם שיפרו את פני העולם מסביבם. אפילו אני, עובד תברואה
מסור וחרוץ בעל ותק של עשרות שנים, מתקשה לומר לעצמו את מה
שאמרתי לכם.
זלמן איז דה ניימ, זבל איז דה גיימ. למרות שהיום כל הקולגות
שלי נוסעים במשאיות בצבע ירוק-סקסי, עושים שביתות פעם בחודשיים
ועוד מתעקשים שהם 'עובדי תברואה', אני עדיין איש זבל, מהסוג
הישן והטוב. סבא שלי אסף זבל, אבא שלי אסף זבל, וגם אני אוסף
זבל. ארבעים שנה אספתי זבל, מיום הקמת המדינה. גם בפנסיה
המשכתי מדי פעם לצאת לרחוב ולאסוף קצת סבל, כדי לראות שעוד לא
איבדתי את זה.
לפני שבועיים בא אליי הנכד שלי, דויד שמו, ושאל אותי במה עבדתי
פעם. כשעניתי לו שהייתי איש זבל הילד נראה מאוכזב. מסתבר שהוא
מכין עבודה לבית הספר ולכן התבקש לשאול אותי במה אני תרמתי
למדינה. מאותו לילה - חזרו הסיוטים. כל לילה, כל הלילה. שכן
אני, היום, אחרי שכולם כבר מתו, נושא לבדי את הסוד הנוראי
ביותר של מדינת ישראל. אני, ואולי שמעון פרס. אבל אני לא בטוח
שסיפרו לו, בכל זאת העניין מאוד סודי.
בשנת 1948, אחרי כל העסק של החתימה על הקלף, עמדה המדינה בפני
כמה בעיות מאוד חמורות. כן, מלחמה, כמובן, אבל זה היה פחות
חשוב. הבעיה החמורה ביותר הייתה העצים. בן גוריון רצה למלא את
כל המדינה בעצים. "זה טירוף," אמרו לו, "איפה תמצא כל כך הרבה
עצים?" והוא באמת לא ידע. את כל העצים שעוד היו, בזבזו על
חתיכת הקלף-כאילו של המגילה.

במבצע פיקוס היו מעורבים מספר גורמים בעלי אינטרסים, שחולקים
את האשמה ביניהם שווה בשווה: ממשלת ישראל, איגוד חברות הנעליים
והצמיגים, ועיריית רמת-גן. כן, כן. לכאורה גופים עצמאיים
ותמימים, אך למעשה זרועות מתואמות שחברו יחד במטרה להוליך שולל
את הציבור הישראלי כולו.
עד סוף אותה שנה, פנה לממשלה איגוד הנעליים והצמיגים האמריקני.
האיגוד ראה בצורך בעצים שהתעורר בארץ כהזדמנות פז ליישם תוכנית
שיווק אגרסיבית שתכנן כבר מזמן. האיגוד הציע לספק את כל צרכיה
העציים של המדינה, כלומר לשתול עץ בכל מקום שיידרש. הממשלה
מצידה, התחייבה להפקיר לגמרי את זכויות אזרחיה - שכן העצים לא
היו סתם עצים, אלא פיקוסים. בכל מקום אחר בו צומח העץ המחריד
הזה, הוא מוסיף נופך טרופי לסביבה, אך משיר באופן קבוע
'בונקלך' - כדורים קטנים שנמעכים בקלות ומשאירים כתמים דביקים
ונצחיים, במיוחד על מוצרי גומי. והפיקוס שהציע האיגוד היה יותר
מאשר סתם זן פיקוס - היה זה זן מהונדס, שלפירותיו, הבונקלך,
הוחדרה חומצה חזקה.
התיאוריה הייתה שהפירות ינחתו על המדרכות והכבישים הסמוכים,
ובמגע עם סוליות נעליים וצמיגי מכוניות, הגומי ייפגע, והצריכה
של מוצרי גומי בארץ תעלה במהירות. העסקה נראתה רווחית לשני
הצדדים, וסוכם כי העיר רמת-גן, שבה הצורך בעצים היה הרב ביותר,
תשמש כאזור ניסוי - לאורך כל רחובות העיר, נשתלו בין-לילה,
פיקוסים.
מכאן התחילו הבעיות. במשך השנה הראשונה הפירות סירבו לנשור.
האיגוד שילם תוספת, והממשלה שכרה גדוד של חובטי עצים, שהסתובבו
ברחבי העיר בלילות ודאגו לפיזור שווה וקטלני של הבונקלך.
כשהפירות סופסוף התחילו להשפיע, הסתבר שיש להם השפעה הרסנית גם
על המדרכות והכבישים. תוספת נוספת - ועובדי התברואה בעיר קיבלו
הוראה לא לנקות את הרחובות, אלא רק למרוח בעזרת מטאטאיהם משחה
מיוחדת, שתפקידה היה למנוע את התפוררות הבלטות. כאן אני נכנסתי
לתמונה. כל לילה הסתובבתי ברחוב ביאליק, ומרחתי את הרצפה בחומר
המסריח הזה, במסווה של ניקיון הרחוב. הגשם שבא לאחר מכן שטף את
החומציות לכביש, וכך נוצרו החריצים העמוקים שמעטרים את כבישי
העיר. לאחר כמה שנים התגלה שהחשיפות הממושכות של אנשי הזבל
לבונקלך גורמת להרעלה חמורה בכפות הרגליים. חברות הנעליים
סיפקו נעליים מיוחדות, תחת הצופן 'נעלי גולדה', על שם הפקידה
שסגרה את העסקה, ועובדי התברואה שבו לעבוד.

וזה היה המבצע. מדינת ישראל קיבלה אחוז יפה מההכנסות, וברבות
הימים ניצלה את הפיקוסים כדי לפתח נשק כימי רב עוצמה, שמחכה
ברגעים אלו לממש למלחמה האזורית הבאה. הציבור בישראל קיבל את
הצורך הגדול בצמיגים ובנעליים, כמו גם את המחירים המופקעים,
בטבעיות. משרד התיירות דאג לפרסם את רמת-גן כמוקד תיירותי
מפורסם, ומשרד החינוך דאג שבתי-ספר ייבנו ליד פיקוסים מובחרים.
תושבי רמת-גן, מבחינתם, בלעו את ההסבר המפוברק כי הסיבה
לחריצים בכבישים היא המחסור במים.
מאז, מדינת ישראל ידעה שערוריות אין-ספור. ממשלות, ראשי ממשלות
וגשרים קמו ונפלו בגלל סיבות שונות ומשונות. וכל הזמן הזה,
שאנחנו היינו עסוקים בהשמצות ובמינויים חריגים, הפיקוסים
המשיכו לשרש את השקר הגדול ביותר באדמת העיר. ניסיונות לשתול
עצים בתל-אביב ובמרכז נכשלו, בעיקר בגלל שחברות הנעליים החליטו
שיהיה רווחי יותר להשתמש בשחקני כדורסל במקום בעצים מורעלים.

אבל הפיקוסים שכבר נשתלו ברמת-גן, נשארו. הם נשארו, וכנראה
שיישארו לנצח. ככה אמרתי לנכד שלי, דויד. והם ימשיכו להפיל
בונקלך חומציים על אזרחים תמימים. הכבישים יישארו מחורצים
ומתפוררים, ואנחנו נמשיך לחזור הביתה ולהתפלא מה זה החרא המעוך
הזה שעשה לנו חור בסוליה.
אז בפעם הבאה, דויד, שהמורה שלך תשאל מה סבא שלך עשה בשביל
המדינה, תספר לה על הפיקוס, ותראה איך האי מרימה את הנעל
ואומרת, "שיט!" אבל אתה תתקן אותה ותאמר לה בשקט, "זה לא שיט,
זה בונקלה של פיקוס."