פינו דרור- בלב המדינה.
(פתיח התכנית - מנגינת רקע, בפינה השמאלית עליונה של המסך
מופיע הכיתוב "פינו דרור - בלב המדינה")
פינו דרור - עומד באולפן.

פינו: ערב טוב. על תופעת הרעב בישראל של המאה ה- 21 שמעתם כבר
בתכנית, אבל היום אני רוצה לספר לכם את הסיפור שאתם לא תשמעו
בחדשות ולא תקראו בעיתונים. ב-23/4/1994  התקשר ראש הממשלה
דאז, יצחק רבין זכרונו לברכה ללשכה של אריאל שרון, אז חבר
בועדת החוץ והביטחון. אריאל שרון היה בישיבה ולכן לא ניתן היה
להעביר אותו אולם מלשכתו של שרון מסרו כי "הוא יתפנה להתקשר
בתום הישיבה".

הישיבה הסתיימה ב-11:00, אולם שרון החזיר טלפון ב-11:30 בלבד
על אף הבטחת הלשכה שיחזור מיידית. עוד אז, שרון, מוביל אש
ההסתה בכיכר ציון, הפר הבטחות לראש הממשלה רבין. רבין נרצח
ב-5/11/95, אולם ב-23/4/94, החל השימון בקנהו של נשק הזלזול
שהוביל לכדורי השנאה שהונעו ע"י אבק השריפה של ההסתה כנגד ראש
הממשלה.
סיפור זה, שאינו קשור כהוא זה לכתבה שאני הולך להציג, הוא
נקודת המפנה של ישראל, מישראל הסובלנית לישראל מוסתת ע"י
מתנחלים מסריחים וחרדים שמוקים, מישראל של אחוזת בית לישראל
אחוזת הסתה.

בכתבה של היום, תראו פנים שמאחורי המספרים היבשים על אבטלה, על
ממשלה אטומה ועל אנשים שמנסים, למרות הבירוקרטיה, למרות
השחיתות ולמרות המצב, להשיג ראיון בתכנית שלי.

(הכתבה מתחילה - תמונה של באר שבע, קולו של פינו נשמע ברקע).
פינו: באר שבע, עיר של ייאוש, עיר של מצוקה, עיר בה מחוסרי בית
מושלכים לרחוב וילדים שלא למדו לדבר וללכת, מתרוצצים ברחוב
ומקללים לכל עבר. בבאר שבע תמצאו את הפנים האמיתיות של העוני
בישראל 2004.
(התמונה עוברת לאישה יושבת מעשנת סיגריות בשרשרת, ושותה אספרסו
בבית קפה שכונתי.)

פינו: זוהי מזל נחמני, עד לפני חצי שנה עבדה במפעל לייצור
פטישי פלסטיק אולם בשל המיתון והעובדה שיום העצמאות האחרון היה
לפני ימבה זמן, קיבלה מזל, יחד עם שאר עובדי המפעל מכתב
פיטורין.
מזל: פעם הייתי יכולה לחזור הביתה עם משכורת, היה לי משכורת
ביד, היום אני הולכת כמו איזה כלב ללשכת אבטלה, חותמת על הטופס
ויושבת פה, עם הסיגריות והקפה, אוכלת לי את תירמיסו וחושבת
מאיפה אני אשיג כסף לאוכל של הילדים שלי.
פינו (גבו מופנה למצלמה שואל את מזל): ומאיפה את שואבת את
האנרגיה?
מזל: אני מחוברת לכבל המתח של השכנים, תשאל את בעלי, הוא
החשמלאי.
פינו: אני מתכוון, איך את מחזיקה מעמד?
מזל:  זה לא קל, כל יום אני הולכת לסופר ולא יודעת מה אני אוכל
לקנות לילדים שלי, אני מקבלת 100 שקל ליום מזה תוריד עשרים על
סיגריות עוד עשרים על הקפה והעוגה פה, ניסיתי לבקש מבעלי שאולי
יחסוך קצת בבירות ובגלל זה הוצאתי עוד שלושים שקל על פלסטרים.
אז אתה רואה, אין מאיפה (מזל מתחילה לבכות), אני הולכת בקניון,
ולא יודעת אם אני אוכל לקנות משהו לילדים בשבת, יש להם כבר
בייבלייד וקניתי להם את באטרפרי, רייצ'ו וצ'אריזרד.
פינו: תרופות?
מזל: פוקימונים (הבכי מתגבר) אני מצטערת.
פינו: לא, לא זה בסדר.
מזל: (מוחה את הדמעות) תן לי שנייה, זה תכף יעבור.
פינו: לא, לא, זה באמת, באמת, באמת בסדר.
מזל: אני לא יכולה לגמור את החודש והשרים יושבים להם שמה בכנסת
עם הטלפון הסלולארי והנהג והוולבו
פינו (בלחש): ביבי.
מזל: מה אתה צריך? אה, השירותים זה בסוף המסדרון.
פינו: לא, משהו על ביבי.
מזל: אה, כן, אה, ביבי זה יושב לו במשרד הפנים.
פינו: אוצר.
מזל: מה שאמרתי, התירמיסו לא טעים היום, נראה לי היה בשמש,
איפה הייתי? אה, כן, ועושה גזירות על חשבון הגב שלנו.
פינו: את מאמינה שיהיה טוב, מזל?
מזל: אולי אם ישימו אותו שעתיים במקרר, אני אפילו לא אוהבת
תירמיסו.

פינו (קולו שוב נשמע על רקע התמונות של דמות ממושקפת בשנות ה-
40 לחייה): היכן שהממשלה בוחרת להתעלם, יש אנשים שרוצים לעזור,
אנשים שרוצים להדליק מחדש את הזיק שכבה בעיניהם של תושבי באר
שבע. זאק חדד, אדם המגדיר את עצמו כאיש מקצוע חופשי ופעיל
חברתי בתנועת צדיקים פעילי חופש הומניים או "צ'פחה".)
זאק: כל יום אני רואה אישה בוכה, ילדים רעבים, אנשים באים אליי
אומרים לי, אני צריך קצת כסף תעזור לי.
פינו: מה אתה אומר לאנשים האלה?
זאק: בדרך כלל אני אומר משהו כמו "אתה רוצה לאבד עוד אצבע?"
פינו: ניסית לפנות לממשלה? להסביר להם שיש מצוקה אמיתית במדינת
ישראל?
זאק: תראה אני אדם קטן, מה אני יכול לעשות? לשים ראש ערוף של
חתול על אוטו של שר? נעץ בגלגל הימני קידמי של הוולבו? אני אדם
קטן ואני רק רוצה לתת מה שאני יכול.
פינו: וזאק נותן מהמעט שברשותו, לזאק יש אוסף שלטים מ-1992
והוא מחלק אותם לתושבים שיהיה להם משהו ולו הסימלי ביותר
להחזיק בזמן שהם מפגינים.
(תמונה של מפגינים נושאים שלטים "מושחתים, נמאסתם" "מושחתים,
הביתה" ו-"ישראל מחכה לרבין")
זאק: אני רואה את השלטים, את האנשים מסתובבים כאן ואני יודע
שיהיה לכמה ילדים אוכל היום.
פינו: למה, איך ההפגנה הזו תעזור?
זאק: זהו שלפעמים, יש קונה אחד שיוצא החוצה, רואה את הילדים
הרעבים ואז הוא מרגיש צביטה בלב ואם לא, אז הוא מרגיש חבטה
מאחור ומאבד את ההכרה. השלטים האלה הרבה יותר כבדים ממה שאתה
חושב. בכל מקרה, בזמן שהקונה שוכב על המדרכה, הילדים מספיקים
לקחת משהו לאכול מהשקיות שלו ואפילו לבדוק את הקבלה, לראות אם
לא רימו אותו בסופר.
פינו: מה יש לך, זאק לומר לשר האוצר, אם הוא צופה בנו עכשיו?
זאק (פונה למצלמה) : ביבי - תעביר לערוץ 1, רואים אותי אצל
יורם גאון.

פינו (קולו שוב על רקע המפגינים): ישראל של שנת 2004 היא ישראל
של עוני והשפלה אבל גם של תקווה, תקווה שהממשלה תצא מאטימותה,
תקווה שהממסד יידע לגלות רחמים ולא רק רשעות, תקווה שאנשים
ייצאו מהסופרמרקט עם שקיות מלאות.

פינו (עומד באולפן): פנינו למשרד האוצר לתגובה אבל קיבלנו טעות
במספר. זהו להיום, ועל רקע תמונות של תקווה בימים של ייאוש אני
נפרד מכם עד לשבוע הבא.
(כותרות סיום רצות על רקע תמונות של מפגינים אוכלים פיתות
משקיות של הסופרמרקט, לידם שוכב איש מעולף).