אולי אני מתעוורת ומחפשת בגדי דברים שאין בו,
אולי ממש ממש לא אכפת לו כלום ממני,
ואני הנאיבית רוצה שיהיה איכפת לו
מעבר לגבולות המוגבלים של
המיטה האקט החדירה
מספר הקנדומים
והנשיקה שאחרי המציצה,
ואולי אחרי כל החרא הזה אין שום דבר.
יש ריק ענק
ששואב אותי,
ריק בדידותי
צער העיניים הנוזלי שלי,
החיוך השקרני הזה לשכנים
שלא רואים כלום ממני,
ההצגה העולמית שלי
סוחפת תשואות חיוך
מתפאורת חיי השקרנית,
שכנים דודים דודות חברים של אינטרס
חברים של תשוקה חברים של הופעות
חברים של שיעורי גיטרה חנוונים וקופאיות בסופר,
מוכרי ירקות ואנשים ששומרים להם את הזכות להצטרך אותי,
אני מחייכת אליהם
ושומעת את כפי שפתיהם מוחאים לי חיוכים.
ממאנים להביט בי הלבדיסטית,
בי היתומה ללא אבא גשמי,
בי התקועה.
ואני רוצה כבר שיתמוטט הכל,
שיתעורר הכל, שיתפוצץ הכל
שמשהו יקרה כבר אצלי,
שתיפול תפאורת חיי
מול זוג עיניים אחד
שלא ירצה ממני כלום כמעט
אולי ירצה להביט בי בלחש
שעה שאני ישנה
אולי ירצה את
טיפות העיניים שלי
אולי ירצה אותי
אולי
?
יום שני 19 מרץ 2001 |