אז אני קם בבוקר, פותח ת'עינים, מותח ת'ידיים, בועט בשמיכה עם
הרגליים וחושב איפה הייתי אתמול?
תמיד טוב לפתוח את הבוקר החדש עם האתמול.
זה נותן לנו אשליה שאנחנו עדין צעירים ביום, ובעולם שכזה מי
רוצה להתבגר ביום?
אני מביט שמאלה, ימינה ושוב שמאלה, רואה שאין במיטה אף אישה,
הרמזור ירוק והמיטה פנויה, רק אז אפשר לחצות בבטחה את החדר
לכיוון האמבטיה.
האיש שבמראת האמבטיה מסתכל עלי, אז אני מסתכל עליו בחזרה.
ככה במשך שתי דקות הוא מסתכל עלי, אני עליו וחוזר חלילה.
אני לא נשבר, למה מי הוא שיורה לי להשפיל מבט, מה הוא כבר עשה
ועושה בחייו מלבד לדפוק הופעה מול המציאות?
נראה אותו כל יום דופק הופעה מול מראה.
באיזשהו שלב זה נעשה מתסכל, לכן אני פותח את הברזים מעל הכיור,
שוטף ממני את המסכה של אתמול, מצחצח שיניים, סופר אותם עם
המברשת, מוודא שאף שן אינה נפקדת.
לאחר שסיימתי את המחשבות הקיומיות מעל הכיור וירקתי את כל
הליחה של הלילה חוץ מהחלקים שממשיכים לישון על הכרית, אני נותן
שיעול טוב וחולני, מתנגב במגבת הכי קרובה להיראות מגבת ולא
סמרטוט רצפה, מסדר את השערות ומביט באיש שבמראה.
במבט שני הוא לא נראה כל כך רע.
במבט שלישי, ממש לא מזיז לי איך הוא נראה.

אני חש שמשהו חסר לי.
במטבח אני מזהה נהו הדבר, קפה וסיגריה.
מדליק את הקומקום החשמלי, שופך את האבקה החומה לכוס לא שטופה,
מערבב עם גוש סוכר, בוהה מספר שניות בחלון כשכפתור הקומקום
מחזיר אותי למציאות.המיים רתחו ומיד הם משתלבים במחזור הטבע
כמו מפל נשפכים לתוך הכוס, מעורבבים במערבולת ונחים בשלווה
סטואית עד שהם מנשקים את שפתיי.
אני מדליק את הסיגריה בבת אחת עם הרדיו ומתחיל להרעיל את
נשמתי.
מיתון, אבטלה, כן, לא, אולי, רצח על רקע רומנטי, רצח בלי שום
רקע, וקוריוז קטן, מעילה של מיליוני דולרים.
ואני שותה את הקפה, מאזין למילים המנוגנות באוזניי כמו איזה
יצירה של ויואלדי בזמן שהשדרן מסיים להקריא את מזג האוויר
ומאחל לי בוקר טוב.

הקפה והסיגריה עדיין לא הסתיימו אז אני מתעלם מברכתו וחש שזה
רק עוד בוקר, הטוב יבוא בהמשכים.
רק לקום מהכיסא ולמשוך עוד יום, לקום מהקרשים לפני תום הספירה
ומענין באיזה מאה אני חי?
במאת הספירה הכול מקוטלג וממוין, הכול כבר הוגדר ונפתר.
הישועה דופקת בדלת, אבל אני לא אפתח, יכול להיות שאלו מתרימים
ולא נותר לי שום דם לתרום למען אידיאל חסר מזל.
בחוץ, השמש זורחת או כך בכל מקרה אמרו לנו.
אנשים נעים ממקום למקום כמו איזה עכברים במבוך.כל אחד רוצה
לדעת לאן הזיזו לו את הגבינה והאם יש חיים בחלל החיצון?
האמת היא שפעם היו.
חייזרים אינטליגנטים עם מכונות חלל מרהיבות שקפצו לבקר בכוכב
שלנו, ראו מה הולך, קלטו מהי משמעות החיים וכיצד האבולוציה
מתפתחת ומעל הכול התלהבו מהסטארט אפ הארצי: בית קברות עם מצבות
לבנות ויפות, עם שקרים כהים ונהדרים.
הם כל כך התלהבו עד שהכשירו את כל כוכב הלכת שלהם לבית קברות
והתאבדו עם שדר אלקטרוני מסווג האומר, "האחרון שמתאבד שלא ישכח
לכבות את השמש".
חבל שהם לא תפסו שהחיים הם הבית קברות האמיתי.

וכך כל יום אני מגיע למקום האמור להיות מקום חפצי.אני יודע שיש
מקום אחר אבל הכרטיס לשם יותר מידי יקר אז מדוע לא להישאר
בתחום המוכר והקר.?
לפנות ערב אני שב לביתי, מדליק ת'טלוויזיה, מכין לעצמי אוכל,
נכנס למיטה, רואה שאין שם אף אישה, אף תהיה, אף שאלה, זה רק
אני עם הראש על הכרית וחלומות עלייך.

אז אני קם בבוקר...