[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יובל לב
/
כנפיים

"אייקי!" נשמעה הקריאה באוויר הבוקר של האי היווני הקדום
"מינוסלנד", "איפה אתה מסתובב כל הבוקר"?
"אני בחורשת האקליפטוס דדי". התשובה נאמרה בבהירות ובקול עז של
נער מתבגר.
"בוא הנה אייקי, אני צריך אותך כאן, יש לי בעיה קטנה ודרושה לי
עזרה". האב היה עסוק בבניית מבוך חדש, ורוב מעיני רוחו נתונים
היו לבחינת היצירה הגדלה והולכת.
"אייקי, מה אתה עושה שם לעזאזל, שאתה לא יכול לעזור לאביך
המזדקן אפילו במתן מעט פרספקטיבה, עוד מעט יהיה כבר צהרים
והשמש תייבש לשנינו את המוח".
אייקי לא ענה. הוא החליט להמשיך עוד שעה קלה בחיפושיו אחרי
נוצות השחפים הגדולות ויקרות המציאות. הבוקר כבר מצא שתיים,
והוא היה מלא תקווה להשלים את האוסף תוך מכסימום שנתיים שלש.
"אייקי בחייך! איקרוס גש הלום, חלפה כבר שעת המשחקים הארורים
שלך". דדלוס היה הרוס מהתנהגות הנער. עד שהצליח לפרוץ את מנעול
המגדלור בו היו כלואים השניים, החליט להקדיש את חייו ליצירות
האומנות הנפלאות ההן, המבוכים האדירים, שמראש הביאו עליו את
הצרה הזו, הגלות באי מינוסלנד. אבל הבן העקשן שלו, איקרוס, הוא
חלם כל הזמן לשוב הביתה.
את הבית לא יכלו לראות אפילו בטלסקופ. האי היה מרוחק כברת דרך,
שעדיין לא הצליח דדלוס להעריך. קשרו את עיניהם משך כל המסע
בספינת המפרש, ועד כמה שהצליח בידו להעריך, המסע ערך בין שבוע
לשבועיים. בהתחלה חשב שהגיעו בכלל לקפריסין, או לכרתים, ואולי
אף עד מלטה. אבל מלטה יוק, וכך גם קפריסין וכרתים. הם הושטו
אחר כבוד לאי עלום, דל אוכלוסין שאיש בבית מעולם לא שמע את שמו
- האי "מינוסלנד".
"אופייני", חשב דדלוס לעצמו. "כמה אופייני למלך מינוס הנבל. לא
רק שקיבל במתנה את המבוך הכי מסובך בעולם, שעליו עמלתי כמעט
שנה, אלא שברוב טירוף, כשלא הצליח לפתור את הבעיה שלפניו, פשוט
החליט להיפטר ממני ומאייקי שלי, ואת רעייתי הנאווה
פטרוזיליאנה, השאיר בשביל עצמו הזיפת הזה".
אייקי חזר בינתיים ובידו שתי הנוצות, ופנה מיד אל המחסן הגובל
בצריף המגורים שלהם, בקצה ערוגת הקישואים. "תכף אני בא לעזור
לך דדי", הודיע.
"אז מה אייקי, אתה עוד חושב על בניית כנפיים, עוד לא זנחת את
הרעיון הזה יקירי"?
"נו מה אבא, יש לך כבר רעיון חדש? מצאת משהו בתוך הלבירינטוס
שיעזור לנו לחזור הביתה אל אמא? והרי מפעל חייך הזה, הוא שהביא
אותנו לכאן מההתחלה, לא כן דדילה"?
"חשבתי לי אייקי בני, שמא במקום לבנות כנפיים, אולי תנסה לבנות
מצנח רחיפה. לא נראה לך? שמעתי גם על קלוב רחיפה ששם אפשר
להשיג ציוד כזה וללמוד את האומנות הדרושה לרחפנים. מה דעתך
לנסות את זה"?
"חבל על הזמן דדילה, זה לא ריאלי. צריך קודם לטוס לישראל
ולנסוע לנתניה. מאיפה אני לוקח כסף לכרטיס טיסה? ואם כבר הייתי
מוצא כמה דרכמות מיותרות, אתה לא חושב שקודם היינו צריכים לטוס
הביתה ודי"?
האופציה הזו לא הייתה זמינה להם. את זה אני יכול להבטיח לכם
הקוראים, מנקודת הראות של מספר כל יודע. למה? בגלל שלא היה
סיכוי בעולם, שאיקרוס יסכים לחכות בסבלנות משהו כמו שלושת
אלפים שנה, עד שימציאו את התעופה האזרחית.
הייתה בתוכנית הזו של דדלוס, עוד נקודת תורפה אחת קשה וחסרת
פתרון עכשוי. מצנחי רחיפה אף הם טרם הומצאו, ואפילו לא
טרקטורון מעופף, מה שיכול היה להיות חלופה נפלאה, אילו נמצא
להם גם די דלק שיספיק להטיס אותם הביתה.
אבל דדלוס למעשה לא כל כך התלהב ממבצעי הטיסה שמתכנן בנו
איקרוס. "תשמע אייקי, אני עדיין לא כל כך מצליח לראות בעיני
רוחי, איך אתה בונה את הכנפיים האלה שאתה מדבר עליה. טוב, יש
לך כבר שק שלם של נוצות. אבל כנפיים, איך אתה בכלל מתכוון
לבנות אותן? את הפקולטה להנדסת כנפי טיסה בפוליטכניקום של
אתונה עוד לא פתחו בכלל. אווירונאוטיקה זה בכלל תחום לימודים
לעוד מי יודע כמה זמן. חוזק חומרים אפשר היום ללמוד רק
בפקולטות הצבאיות ללימודי מלחמה ובניית קטפולטות כבדות, ורמפות
וצריחים לפריצת חומות ערים מבוצרות".
"מזה קטפולטות, דדילה"?
"אה בן, אלה הן מרגמות. יורות אבנים למרחקים. אילו היית ממציא
אחת כזאת שהייתה יורה אותנו מכאן הביתה, מילא. אבל כנפיים
אייקי, זה באמת לא רציני".
"טוב אבא, אני רואה שאין על מה לדבר אתך, אתה תמשיך עם
הלבירינטוס שלך, ואני יוצא כעת לחפש דבורי בר"?
"מה? דבורי בר אייקי, בשביל מה לך את הצרה הזו. בפעם האחרונה
שנעקצת, הייתי צריך למצוא חמור מהיר במיוחד לקחת אותך לבית
החולים המרכזי בכפר. רק למצוא חמור להשכרה לקח לי שעה, שלא
לדבר על עשר הדקות הקריטיות שריחפת בין חיים ומוות בעת המסע אל
דוקטור מאוריציוס".
"תשמע אבא, התוכנית היא כזו. את הנוצות אני אתפור עם חוט
שארגתי מכורי "עכביש הכפר". זה לא בעיה. אבל אחר כך צריך
להדביק אותן לכנפיים, ואפילו שעד עכשיו עוד לא החלטתי איך
לבנות אותן, דבק אני צריך להשיג. קפיש דדילה"?
"דבק" רטן דדלוס, "למה שלא תלך לחנות לחומרי הבניין של
צביקיוסיס הנגר. זה יש לו כמעט הכל"?
"כן אבא, כבר הייתי אצלו. הדבק נגמר, ורק בעוד שנתיים תגיע
ספינת אספקה, ולא בטוח בכלל שתביא גם דבק. אם לא יימצא אצל
הספק באתונה, אז נחכה פה עד בוא המשיח".
דדלוס צחק במלוא פיו: "משיח אייקי יקירי? גם את זה עוד לא
המציאו"!
"אני יודע אבא, אבל בגלל זה אני צריך את דבורי הבר. הן עושות
יופי של דבק. קוראים לזה שעווה. נשים כבר מזמן משתמשות בזה, לא
תאמין דדילה, הן מסירות עם זה שערות מהרגלים. מצחיק נורא, לא
כן דדי"?
דדלוס לא צחק משום מה. הרהור עלה במוחו על החברה החדשה שלו
שנמצאה באי. לא רבים ידעו על הזיווג הזה שהולך ומתרקם. איקרוס
ידע. הוא תכנן להכניס אותה, את הגברת החדשה והמכוערת הזו, אל
תוך המבוך. מה יש, חשב לעצמו, תיכנס לשם ותוך שעה, אף אחד לא
ימצא אותה יותר בחיים. אם המלך מינוס התבלבל כהוגן במבוך שאבא
ארגן לו, אז כאן באי הקטן שלנו, במינוסלנד, מי יוציא אותה משם
לפני שתגווע ברעב. אפילו לא אבא שלי.
שמה של הגברת המכוערת היה אפרודנטה. אמא שלה חשבה שתהייה יפה
כמו האלה ממש. אבל אלת המזל עשתה לה קונץ, ומאז, כל כך מכוערת
יצאה אפרודנטה, עד שהחזירים המעטים שטרם נטרפו בין שיניהם
המרקיבות של התושבים, היו קורסים בקבס אם לא נזהרו ונשאו
עיניהם אליה.
היה לה לאפרודנטה הכעורה, גם מנהג מוזר של פינוק יתר. מדי ערב,
הייתה מצווה על המשרתת הכושית שלה, להניח על שידתה שלצד המיטה,
מתחת לאפריון הדהוי והישן, שתי כוסות מים. האחת מלאה והשנייה
ריקה.
"בשביל מה לך שתי הכוסות הללו בלילה"? שאל דדלוס פעם אחת את
חברתו הסודית.
"אה", ענתה הגברת המפורכסת, "הכוס המלאה בשביל שאם אתעורר צמאה
בלילה, יהיה לי מה לשתות, והריקה, אם לא".
דדלוס נאנח מעוצמת החוכמה האצורה במוח הגברת המכוערת, וחשב
לברוח כל עוד נפשו בו. אבל כל הגברות האחרות באי כבר היו
תפוסות, ומצבו האישי בכאן, לא הותיר לו ברירות רבות.
אייקי כבר יצא לדרכו, ודדלוס נותר לבד עם המבוך ההולך ומתפתח,
המשתרע לרגליו.
"אני צריך לבנות מגדל גבוה", חשב בינו לבין עצמו. "כך אוכל
להשקיף על המייז הזה מלמעלה ולנסות את תחכומו על אנשים כאן
באי. די קשה להכיל מבוך כל כך מסובך בראש. בעצמי אילו נכנסתי,
לא הייתי יוצא".
חודש החום הקשה ביותר חלף עבר לו. הסתיו החל להשיב רוחות
נעימות. האוויר שוב לא היה כל כך לח ואפשר היה לנוח בצל העצים
שבחורש הדל.
השעווה הייתה קלה יותר לעיבוד כעת. איקרוס כבר אסף לעצמו די
נוצות ודי שעווה, וכעת היה עובד במרץ על גילוף כנף ניסיונית
ראשונה. דדלוס היה משקיף על עבודת בנו בתימהון ובדאגה.
"כיצד אתה יודע איך לעצב את הכנף בני"?
"איי אבא, אני מנסה. צפיתי שעות רבות בציפורים, וכבר חשבתי על
כמה עיצובים מיוחדים. תהיה לי בעיה למצוא את החומרים היותר
מתאימים. אני צריך כמובן חומר חזק וקל במשקלו. הייתי בוחר בלי
ספק חומר פלסטי מרוכב עם סיבי פחמן. זה עושה רושם מצוין, עד
כמה שאני מבין, אבל יש בעיה עם זה".
"מה הבעיה שלך בני"?
"פשוט עוד לא המציאו את החומר הזה אבא, ואין לי חשק לחכות כמה
אלפי שנה. בניתי מעבדה מטלורגית קטנה בעמק שמאחורי החורשה, אבל
לא הצלחתי לצייד אותה היטב. נגמר לי הכסף. אתה יכול לעזור בקצת
מזומנים דדי? החברה היפה שלך יכולה לתרום משהו למאמץ התעופתי
הראשון בעולם"?

"עזוב את אפרודנטה בשקט אייקי. תדבר עליה והיא תופיע. אתה לא
באמת רוצה את זה. נכון"?
איקרוס ויתר על התענוג בלי לחשוב פעמים. "בא ונראה אבא", אמר.
"אני אעזור לך לבנות את המגדל הגבוה לרגלי המבוך שלך, ואפילו
אשמש לך שפן ניסיונות שבוע אחד. אחר כך, אתה תעזור לי עם
המעבדה, ובעיצוב הכנפיים. הולך אבא"?
העניין הזה לקח להם משהו כמו קצת פחות משנתיים. כל הזמן הזה
עבדו על התכנונים. המפרטים נראו מסובכים מדי, גם נוצות חסרו.
הסתבר שאיקרוס היה צנוע. כל האוסף שלו הספיק בקושי לכנף אחת
וחצי. אבל הייתה התקדמות בצעדים מדודים. ביחד הם עשו עבודה
יפה.
לבסוף החליטו לבנות את הכנפיים בעיצוב מיוחד שהרכיבו מקנים
חלולים, כאלה שגדלים לצד הנחל היחיד הזורם באי. בנו אותם שתי
וערב וחיזקו בקשרים שיצרו מאותם קורים שטווה איקרוס ברוב
חריצות.
משתמה מלאכת בניית הכנפיים, יצאו לאסוף עוד שעווה, נזהרים כמו
מפני אש, שלא לקבל עקיצות. פה ושם חטפו כהוגן, אבל עקב בצד
אגודל, התקדמה המלאכה, עד שיום אחד בבוקר קריר של טרם קיץ, עלה
איקרוס על גג מעונם, הרכיב זוג כנפיים על כתפיו וקפץ למטה
כשהוא פורש אותן מלא רוחבן.
הוא לא הספיק לעוף רחוק. גופו ופניו ניתחו אל ערמת חציר שעל
הקרקע. היה לו מזל. אף עצם לא התרסקה בגופו. שכב בבית בערך
חודש, כשכל הזמן הוא מתחמן שינויים ושיפורים לכנפיים. "זהו רק
דגם אלפא", ניחם את עצמו. "בקרוב נצליח לעוף טוב יותר,
והביתה".
אתם יכולים לתאר לעצמכם רבותי הקוראים, כיצד נראו פני הדברים
הלאה. לא אלאה אתכם יותר. אוכל רק לציין, שאם מישהו יספר לכם
פעם שעלה בידם להתעופף כציפורים, אל תאמינו. זה לא קרה. שום
נוצות, שום שעווה, שום כנפיים ושום ציפורים. לא היו הדברים
מעולם. סתם אגדה יפה.
דדלוס ואיקרוס נותרו באי מינוסלנד עד היום הזה. הם קבורים שם
מתחת למכוורת של חקלאי יווני זקן, ששומר על קברם מפני תיירים
סקרנים, רק בכדי לשמור על חיות האגדה הקדומה ההיא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לי יש ג'וב יותר
טוב מלזה שמאשר
את הסלוגנים



הזה שמשפצר את
הסלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/3/04 19:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יובל לב

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה