יום א'.
יומני היקר.
הבוקר קמתי עם אור ראשון והתחלתי לקרקר.
מה הרבותא תשאלו? מה אני יודע? אני סתם עוף שכזה, שכל בוקר קם
עם אור ראשון ומתחיל לקרקר. טוב אולי לא רק אני זה שמקרקר, פעם
חשבתי שזאת הבטן שלי שמקרקרת ברעב, אבל אין לי הוכחות לזה.
רצתי אל האבוס, אבל שם כבר עמדה מרגריטה. הקדימה אותי התרנגולת
הארורה הזאת, ובלעה מספר גרגרי דורה מעבר למה שמגיע לה.
נעמדתי מאחוריה, ותוך רגע קפצתי עליה, כדי שלא יהיו אי הבנות
של בעלות. מהצד כבר ניעור גם יענק'לה ולטש עיניים.
התעלמתי ממנו במכוון ובכאילו כזה. הממזר הזה נוהג לגנוב לי מדי
פעם כמה חתיכות נאות ירכיים. כשסיימתי את ענייני עם מרגריטה,
ניגשתי ליטול אל הזפק את מנת הבוקר המגיעה לי כחוק הגברים
שבלול.
מיד אחר כך התחלתי לצרוח על יענק'לה לאמור:
"ברררבללבולבולאדר". יענק'לה לא עשה קולות של "אתה מזה מפחיד
אותי, בריון שכמותך", רק ביצע איזה ריקוד שחצני והשחיז ברשת את
המקור האיום שלו. כבר יצא לי לטעום מנחת אותו מקור עצבני
וציפורני רגליו המגודלות. בחיי זה כאב כהוגן, אבל אתם יכולים
להיות בטוחים שלא נשארתי חייב. הכנסתי לו באבי אבות אבותיו.
נדמה לי שעכשיו הוא נזהר קצת יותר בכבודי, כגבר הבכיר בלול
שלנו. הוא נסוג מעט, הכרבולת המשתפלת ארוכות על אפו התארכה
והתאדמה, והוא הפטיר לעומתי תשובה מוחצת:
"בורררבלולוברלברלאדראדראדר".
צחקתי לו בפנים. בינתיים הגיע יוסי הלולן. כולנו התגעגענו
אליו. זה שבועיים שלא ראינו אותו. באותו זמן הייתה זו רק שולה
רעייתו שבאה מדי יום לפזר לנו גרגרי מזון ולנקות את מכלי המים
שלנו. הילד שלהם, דרורי, שנלווה אליה פעם אחת, שאל "איפה אבא
היום". היא ענתה לו: "אבא נסע להודו".
ככה נודע לנו. לא הבנו מה זה הודו, אבל אנחנו בטוחים שזה משהו
טוב. למה? בגלל שהם קוראים לנו הודים.
בירכנו את יוסי בברכה ארוכה ונרגשת במיוחד לאמור:
"ברררבללבולבולאדר ברררבללבולבולאדר".
יוסי התרגש מהמחווה שלנו. מה זה התרגש? כל כך היה שמח, עד שתפס
את ברונהילדה ברגליה, ומישש לה את הירכיים והעכוז. אחר כך מישש
ככה גם את ידידי עזריאלצ'יק והמשיך גם אלי.
נורא קינאתי כשמישש את ברונהילדה. היא הייתה הבאה בתור שלי.
מיד כשהניח לה והניח לי, רצתי כמו מטורף וקפצתי עליה בקרקורי
קרב.
יוסי נראה מרוצה. הוא חיווה דעתו עלי שאני בחור כארז ועוד מעט
אהיה מוכן למשלוח.
אתם מבינים? משלוח! אני בטח אשלח לאיזו אולימפיאדה להרבעת
הודיות. "ברררבללבולבולאדר", כמה שאני נרגש. הכרבולת שעל אפי
כבר אדומה מכסימום.
עכשיו יענק'לה מקנא. שיקנא, גם יומו יגיע. מגיע לו, אבל רק
אחרי.
אחרי הצהרים הגיעה משלחת שלמה של אורחים אל הלול שלנו. בטח כבר
סיפרו להם עלי. מאד התגאיתי. רציתי לפתוח מולם בהצגת תכלית
נוספת. כבר בחרתי לי את אהובתי הבאה ורמזתי לה לגשת, כאשר אני
מנפח את החזה והכרבולת.
עד שרותי החלה לעשות הכנות לכלולותיה, ועד שהפנימה את הרעיון
שהנה הנה עומדת להתגשם פסגת תקוותיה, תפסה אוזני הרגישה דבר
קול במבטא זר. למרות שפעימות לב מואצות החלו להלום בי בעוצמה
מתגברת, אי אפשר היה שלא לזהות את הצליל הזר הזה.
יוסי ניהל עם אחד מהאורחים שלנו, איש בעל מבטא אמריקאי כבד,
משא ומתן על מכירת כל הטורקים שבלול.
לא ידעתי בכלל שיש טורקים בינינו. חשבתי לתומי שכולנו כאן
בלול, כולנו הודים טהורים.
רציתי לשאול את יוסי מי אלו הטורקים, אבל במקום זה יצא לי רק:
"ברררבללבולבולאדר-יוסי".
נדמה לי שיוסי לא שם לב, או שלא היה לו זמן לענות. כמובן שזה
לא מנומס להיכנס אל תוך דברים שיוסי לוקח עם האורח הנכבד, אז
אני לא יכול להאשים אותו בהתעלמות ממני, ההודי המנהיג בלול
שלו.
יוסי הצביע לפני האורח עלי ועל עוד כמה מחברי, ואז תפס אותי
והציג לפני האיש את ירכיי המלאות והחזקות. "מהו מחיר כנפיים
הודו אצלכם היום"? שאל יוסי את בר שיחו.
לא הבנתי, אבל הייתי מרוצה. גם יוסי נראה מרוצה וגם האורחים.
מחר, אני מקווה לספר לך יומני היקר, מה עוד קורה אצלנו בלול,
אחרי שאחטוף שיחה רצינית עם יוסי בדבר הטורקים.

יום ב'
יומני היקר. הבוקר...
"מה זה יוסי, מה זה הכלוב הזה? למה יוסי... ל מ ה ???..."
"בררללרבללבולבולאדר", "בררללרבללבולבולאדר",
"בררללרבללבולבולאדר"!