ניצבת מול שלולית עמוקה.
מול מראה שנקטפה מן השמיים.
הולכת לים, הגלים נמרחים על הסלעים באופן מושלם.
רואה את עקבותיו במים.
יודעת שהוא שם.
הפרצופים מטשטשים
המחשבות מרחפות.
לא מגיעה לשום מסקנה.
יושבת על החול.
מביטה בגלים ונשאבת.
נעלמת...
קריר,הרוח מלטפת.
אין אנשים סביבי.
רק אני והים.
כל כך הרבה דברים עוברים לי בראש.
ובכל זאת כלום.
מתגעגעת לכלום, רוצה הכל.
נשכבת לאחור עם הפנים לשמיים.
עדיין קר.
מביטה לרגע בעננים שלא נחים.
סוגרת את העיניים.
מחזיקה את הרגליים, מתקפלת, כמו עובר שיוצא לאוויר העולם
עדיין חושבת עלייך.
אחרי כל כך הרבה שנים.
ברור לי שאני לא מכירה.
הפנטזיה כבר מזמן נשחקה, אבל זה לא משנה .
העיניים שלך רודפות אותי.
השפתיים שלך עדיין לוחשות לי.
אני יודעת שאתה לבד עכשיו .
בטח ישן באיזה אוהל מרוחק באמצע הקור, על מיטה קשה עם שמיכה
דקה.
חושב או חולם.
ובכל זאת, אתה עדיין כאן.
בשבילי נשארת ילד קטן שצבעו לו את הציפורן בצבע שחור, שלקח
אותי ללונה פארק באותו יום כחול.
מעניין עם אצלי אי פעם תתבגר.
מעניין עם אצלי אי פעם תהפוך לאחר.