זה היה יום רגיל, כמו כל יום. ביום רגיל אני מתכוון למשעמם
נורא, עבר חודש מאז שהלכתי לגיהנום המשרדי ההוא, דנה יצאה איתי
לפגישה אחת אכלנו פיצה, הצעתי ללוות אותה הבייתה והיא סטרה לי,
התענוג. כל יום עובר והוא דומה לקודמו, שיעמום, בעסה. נאנחתי
ומשכתי בכתפי, מה כבר אני יכול לעשות. ללכת כפוף עם הראש
למדרכות התחיל לעשות לי כאב גב אז החלטתי להתמתח קלות ולפתה
אורו עיני, מולי ניצב שלט דרכים צבעוני ומושך עין ובו היה
רשום: "משעמם לך? כל יום נראה כמו היום לפני? אתה נמשך לשגרת
חיים משעממת? אתה כותב סיפורים בפורומים של אתרי משחקים ברשת?
בקר אותנו במכרה המופלא! שם נרד מתחת לפני האדמה, עמוק עמוק עד
לביפנוכו של כדור הארץ!" ההודעה משכה את עיני וקרצה לחוש
ההרפתקה שבליבי, חוש ההרפתקה קרץ בחזרה ורצתי במהירות למיקום
המכרה המופלא (שאסור עלי לפרסם כאן, חוקים של גיימר). מולי
ראיתי חור באדמה, בור בקוטר של מטר ומוט ברזל המיוצב מעליו
שממנו משתלשל חבל ארוך עמוק כל כך עד שלא יכולתי לראות, הבור
היה חשוך מידי. עד החבל היה מוצמד פתק ועליו כתוב: "שירות
עצמי" משכתי בכתפי והחלתי בירידה מטה. לאחר כעשרים דקות של
ירידה התעייפתי ואיבדתי את שתי השכבות הראשונות של עור על כפות
ידי ועדיין לא ראיתי את קצה החבל. המשכתי לרדת לאט לאט, לא
הבחנתי לזמן והבחנתי לפתע באור מנצנץ שם למטה, כמו פנס קטן,
לפתע ידי איבדו את אחיזתן (וגם רגלי למי שתוהה) והחלתי ליפול
מטה במהירות עצומה. "לא עשיתי את זה כבר?" חשבתי לעצמי, "גם כן
יציאה מהשגרה" התבוננתי למטה תוך כדי נפילה וראיתי את הפנס
הקטנטן הולך וגדל מול עיני עד שהיה בגודל של ליוויתן כחול
ממוצע ואז נעצרתי, באוויר, ללא כל נזק או כאב.
פערתי את עיני וראיתי יצור קטן ומוזר מאוד מרחף לעברי, גובהו
היה כמטר חמישים, שיערו ירוק, עורו לבן בוהק והוא לבש מן סוג
של חליפת עובדים כחולה ומבריקה. "שלום" הוא אמר, לא ידעתי מה
לאמר אז אמרתי בחזרה: "שלום". "היצור התבונן בי מספר רגעים
ואמר "אתה במקרה באת מפני כדור הארץ וקראת את המודעה שלנו
שפירסמה את הביפנוכו של כדור הארץ?" "אממממ" חשבתי איזו תשובה
תתאים, "כן" "יופי!" צעק היצור לפתע ועורר בי בהלה רגעית, "זה
אומר שהמסע לשיפור התדמית של הבפנוכו של כדור הארץ מצליח! כבר
לא יחשבו על המקום הזה כרק גוש של לבה בטמפרטורות בלתי
הגיוניות!". "למה באמת המקום הזה הוא לא בטמפרטורה גבוהה מאוד?
כל המדענית טעו בהשערות שלהם?
ולמה מידי פעם מתפרצת לבה? מאיפה היא מגיעה? ולמה לכל הרוחות
לא נמרחתי על הריצפה כשנחתתי כאן?! ואיך אנחנו מרחפים?! ומה
אתה לכל הרוחות?!" עם כל שאלה ושאלה קולי גבר וגבר עד שצעקתי
את המילה האחרונה, היצור נראה אדיש לצעקותי והחל לענות
בשיטתיות: "כי אנו שומרים את הלבה במיכלים נפרדים המחוממים
בנפרד. כן. הלבה מתפרצת כשיש עומס על אחד המכלים ויש צורך
לשחרר לחץ. לא נמרחת מאותה סיבה שאנו מרחפים, אתה בביפנוכו של
כדור הארץ, כוח הכבידה בעצם רוצה שתגיע לכאן, הוא מושך
אותך לכאן, כשאתה פה, אתה נעצר ונשאר, ואני נמלול". עצרתי לכמה
רגעים, מעכל את המידע, מצמצתי פעמיים בעיני, הנמלול מיצמץ גם
כן. "מה זה נמלול?" שאלתי. "מה?! אתה לא מכיר אותנו?! הייתה
עלינו סדרת משחקים די פופולארית, גם כן חלק ממסע הפרסום שלנו
לשיפור התדמית." "אה, נמלול כזה... ומה התפקיד שלכם כאן
למטה?"
"או לטפל בכל המכונות, לשמור שהכל יהיה תקין, להאכיל את
הבילגולו הגדול..." "רגע רגע רגע! הבילגולו הגדול?! מי זה?"
הנמלול נראה מזועזע מול שאלתי מלאת התעוזה "אני מזועזע!" הוא
אמר "שאתה לא מכיר את הבילגולו הגדול, הוא מפורסם בכל רחבי
הביפנוכו של העולם! הוא הבוס העליון! האיש שידו על השאלטר (שזה
המפסק, ב-ה הידיעה) הייתי מסוקרן, "אני מסוקרן" אמרתי "קח אותי
את הבילגולו הגדול" "לא! זה אסור!" אמר הנמלול, "אם כך... אני
אאלץ להשתמש במפה לתייר!" התקרבתי בצעדי (ריחוף) ענק למפה
הקטנה על קיר המערה המוארת היטב (זוכרים את הפנס הענקי?),
איתרתי על המפה את מקום מושבו של הבילגולו הגדול "אהה הא!"
אמרתי בחיוב, "טוב אני זז" אמרתי לנמלול, שריחף בחוסר אונים עם
הבעת פנים אומללה על פניו. ניפפתי בידי לשלום לנמלול שנראה די
מדוכא והחלתי במסעי במערה, המקום היה בעצם בנוי מחדרים חדרים,
חלקם מלאים במכונות משחיט ושאר כלי הרס וחלקם היו סתם יפים עם
כל מני מכשולים שמשום מה הנמלולים התעקשו ללכת דרכם מאשר
סביבם. הדבר המשותף לכל
החדרים היה שהיו שם הרבה נמלולים, עושים פעולות שונות, מבניית
מדרגות, חפירה ועד לקיפצה ממקומות גבוהים עם מטריות. המשכתי
בהתקדמותי עד להגעתי לכניסה לחדר ענקי, שלט היה בצד ושם היה
כתוב: "משכן הבילגולו הגדול" נכנסתי מאוד מסוקרן וראיתי שם
מאות נמלולים, פניהם ארצה מתפללים מסביב לפירמידה ענקית, חלק
טיפס מעלה והם נשאו פירות, בשר, כסף, קלפי פוקימון ושאר מנחות
למעלה הפירמידה. ראיתי שבקצה הפירמידה נמצא כיסא מנהלים, לא
יכולתי לראות את הדמות היושבת בו כי גבה היה מופנה אלי. הייתי
מאוד מסוקרן "אני מסוקרן" אמרתי לנמלול שהתפלל לידי ובכלל לא
שם אלי לב.
התקרבתי לפירמידה, איבקתי את ידי בטלק והחלתי לטפס, אולי לא
רואים את זה עלי אבל יש לי עבר בטיפוס הרים, כמה פעמים טיפסתי
במעלה המגלשה בפינת המשחקים כשהייתי ילד קטן ורך בשנים. לאחר
כעשרים מטר של טיפוס הנמלולים החלו לשים אלי לב, והתחילו לרדוף
אחרי בהמוניהם, מטפסים במהירות על אנושית ונראו כנדבקים למשטח
האבן! נמלול אחד החל מתקרב אלי מאוד, בעטתי בו ברגלי והוא נפל
על חמישה מחבריו, הם נפלו מטה במהירות סוחבים איתם עוד כעשרים
נמלולים, כולם התנפצו על הריצפה לרסיסים, כחולים וירוקים
ולבנים קטנים. מחשבה רצה במוחי, "אז משחקי הנמלולים הם יותר
מציאותיים ממה שציפיתי". המשכתי בטיפוס, חשתי את ידי מתעייפות
והחלתי להזיע נהרות של... ובכן, זעה. מאות הנמלולים שטיפסו
בעקבותי החליקו והתנפצו גם הם. לבסוף הגעתי לראש הפירמידה,
התקרבתי לכיסא וסיבבתי אותו במהירות. מצמצתי, ביל גייטס מצמץ
אלי בחזרה ואמר "שלום", "שלום" עניתי מתוך נימוס. "אני מבין
שעלית על התוכנת שלי להשיג מונפול על העולם על ידי השתלטות
עויינת מביפנוכו?" "אמממ.. כן" עניתי. "ובכן אתה לא עצור אותי!
אולי פירקו לי את המונפול הישן, אך העולם עוד יהיה שלי!" הוא
קם מכיסאו במהירות מפתיעה ביצע שלוש היפוכים באוויר ונחת מולי.
הוא הרים את ידיו ונעמד בעמידת קרב הוא כיווץ את שרירי רגליו,
היה מוכן לזינוק, עצמתי את עיני בפחד. לפתע ידיו נשמטו לצידי
גופו ראשו צנח מטה וכתפיו גם כן. נפתח פתח בכתף שלו. מצמצתי,
עכבר מעבדה לבן וקטן עם ראש גדול מאוד מצמץ אלי בחזרה. העבר
בעט ברובוט בדמותו של ביל גייטס וקילל משהו על ששכח למלא את
הדלק. "שלום, מה הרגע קרה פה?" אמרתי, העכבר הביט עלי בקרירות
ואמר "אני הוא מוח! עבר סופר אינטלגנטי עם שאיפות לשליטה
עולמית! כמו שבוודאי ניחשת השתלטתי על הונו של ביל גייטס במטרה
להשתלט על העולם. לעזזל! חשבתי שהפעם זה יצליח כי פינקי לא כאן
כדי להפריע לי". דמותו של עכבר קטן ולבן עם אף אדום וטיפש מאוד
בהרפתקאותי בגיהנום צצה בראשי. "טוב אז אני זז" אמר מוח וטפח
פעמיים על חזהו, נשמע קול ציפצוף ומוח אמר, "שיגור אחד למעלה".
מוח הבהב קלות ונעלם. מצמצתי ונעמדתי במקום למשך כחצי שעה מלא
בהרהורים. לבסוף החלטתי להתעלם ולהדחיק את כל מה שראיתי היום,
טיפסתי במעלה החבל (איבדתי את כל העור על כפות ידי בתהליך
והשתפשפו לי הירכיים) והילכתי ברחוב... סתם עוד יום רגיל,
משעמם.