היתה לי פינה קבועה בה אהבתי לנגן.
זה היה על יד בית העיריה הישן שנסגר, והפך למוזיאון העיר.
מאז שאישתי נעלמה עם הבת שלנו לפני המון שנים.
מדי יום הייתי מגיע ,מניח את כובעי על הרצפה, ומנגן שעות
רבות.
כל מספר דקות הייתי אוסף את המטבעות שנזרקו אל כובעי ומכניסים
לכיסי (כשאנשים רואים כובע מלא , אינם זורקים כסף).

בשעות הערב הייתי חוזר לביתי הדל, נח מעט, אוכל, וסופר את
פידיון יום עבודתי.
לעיתים היה מספיק הכסף ללחם, לעיתים רק לחמאה, אך בסך הכל
הייתי מאושר.
ניגנתי לאנשים והתפרנסתי מכך.

בשבוע שעבר, זמן קצר לפני שארזתי את חפציי בדרכי הביתה, הגיעה
בחורה, הצעירה ממני בעשרים שנים לערך, נעמדה על ידי הוציאה
כינור והתחילה לנגן.
בדרך כלל , בין נגני הרחוב ידוע כי לכול אחד יש את המקום שלו,
בערך כמו המקצוע העתיק בעולם, אך לבחורה הזאת היה אומץ, והיא
גם ניגנה מצוין.

כך היה במשך שבוע , בלי שהחלפנו בינינו מילה.

היום כשקמתי בבוקר, ראיתי כי דלת ביתי נפרצה, לא היה דבר לקחת
מלבד הכינור שלי.
זה כל מה שהיה לי.
רצתי מחוץ לבית בנסיון למצוא סימנים לפריצה אך לשווא.
הלכתי למקום בו ישבתי מידי יום,
אך הפעם ללא הכינור.
רק עם הכובע.
כשהגיע הבחורה, מעט לפני שהלכתי, היא פנתה אלי ושאלה היכן
הכינור?
סיפרתי לה את שארע והיא הזמינה אותי לביתה.

חיכיתי שעות עד שהיא סיימה את נגינתה והצטרפתי אליה לביתה.
ביתה היה גדול, מפואר עם גינה גדולה, ובפתח הבית נצבו שתי
מכוניות חדשות ויקרות.
"מדוע את מנגנת ברחובות אם יש לך כל כך הרבה כסף?" שאלתי
בנימוס ופליאה.
"האמת" השיבה תוך פתיחת מקרר הדירה " זה לא פרנסתי , אני בעלת
חברה לכלי נגינה , כל כלי חדש שיוצא אני מבקשת אותו והולכת
לבדוק את הקהל ברחובות "
"ברחוב אנשים שומעים את נגינתך ממרחקים, אם היא טובה יתקרבו
אליך ממרחק גדול, אם הנגינה אינה טובה יעברו לצד השני".
לאחר ששוחחנו עליה רבות ,התפנתה ושאלה אותי לפשר העלמות
הכינור.
סיפרתי לה את סיפורי בכאב גדול .
לאחר שסיימתי את דברי אמרה לי :"תראה, אני ראיתי כיצד האנשים
באים לשמוע אותך, כיצד הציפורים מתכנסות על עמוד תאורה על ידך,

אני רוצה שתבוא לעבוד אצלנו".

"תראי" אמרתי לה, " אני יכול לעבוד אצלכם ועדין לנגן ברחוב...
מידי יום תביאי לי כלי נגינה אחר ואני אשב במקום שלי ואנגן.
כך ימשיכו האנשים לבוא ולהקשיב לי וכך ימשיכו הציפורים להתכנס
על עמוד התאורה."

וכך היה.

למחרת , חיכתה  לי הצעירה וכינור בידיה,
היא התחילה לנגן ולצידה היה מונח הכינור שלי ...שנגנב...
כשהרמתי אותו, ראיתי עליו משפט חרוט:
"לא ידעתי איך לקרוא לך...אבא..."
הסתכלתי אליה ודמעות בעיניי.
היא נגנה ודמעות בעינייה.
הצטרפתי אליה כקול שני .
לא דיברנו , רק ניגנו .
אב וביתו ,
שני כינורות .