מה לעזאזל אני עושה בנמל התעופה?? ומה אבא צועק לי למהר למטוס,
ואיך הוא הגיע הנה?? "למהר למטוס?!" "כן! אתה תפספס אותו" הוא
ענה וזירז אותי בתנועות היד הקצרות והעצבניות שלו. "אבל אבא!!
אני על מדים! מאיפה אני עכשיו יביא בגדים?! ואני צריך אישור
יציאה מהארץ! עוד יגידו שאני עריק!" רצתי לכל האולמות והתחלתי
לחפש. רצתי וכמעט נתקעתי בדלת האוטומטית המעצבנת הזאת שנפתחת
לצדדים מתי שבא לה ונסגרת כשאנשים עוברים דרכה. "כוששלראבק",
כמעט העפתי לה אגרוף! הנה דוכן לאישורי יציאה! נו, אין פה אף
אחד!! איפה הישראלים חסרי הטאקט האלה נעלמים כשצריך אותם!
הסתכלתי בשעון, נשארה לי רק עוד חצי שעה. ואיך קיבינימט לא
שמתי לב דרך איפה הגעתי??? כל כך מתאים לי, ואיך אני עכשיו
אמצא את הטרמינל ההוא, הכרטיס אפילו לא עלי, ולאן, כשחושבים על
זה, אני בכלל טס?? "אפשר לעזור לך?" צצה פתאום משום מקום קצינה
על אזרחי. "כן! אני צריך, דחוף, אישור יציאה!" "הגעת מאוחר
מדי. אין פה עכשיו מי שיטפל בך." "אבל אני טס עוד פחות מחצי
שעה!! את לא יכולה לעזור לי?!" "אה... אז רגע. תן לי לראות"
התכופפה ונעלמה מתחת לדלפק מאחורי ערמת ניירות. "לאן לעזאזל...
טוב, אז אני תכף חוזר, אני צריך לעלות על אזרחי לפחות". רצתי,
ומרוב מהירות נעלמתי אפילו לעצמי אבל תכף מצאתי אותי מסתובב עם
חולצה אדומה, אבל מאיפה אני יביא מכנסיים?
אני עדיין על דגמ"ח! מהשעון נעלמו להן עוד עשרים דקות, אבל
הנה, הקצינה מנפנפת לי עם חתיכת נייר. רצתי אליה.
"הנה, האישור." "או, יופי! תודה!" והנה הדלת הזאת, ואבא מצביע
לשער עליה למטוס. רצתי וכמעט הפלתי את כל האנשים בדרך. עליתי
סוף סוף למטוס וכל הגב הצטמרר לי מבלבול. "נא להדק חגורות..."
אה... הרעש הזה של המנועים שגורם ללב שלך לדפוק מהתרגשות
ומבהיל אותך עד מוות... רגע, זה לא רעש של מנועים... נמתחתי
מבוהל והסתכלתי סביב...
מה הזונות האלה שמים פול ווליום טראנס באמצע הלילה???!!!