לסטר ושרון ישבו באחר צהריים חורפי וגשום בבית של לסטר, וצפו
באיזה סרט מאנגה, כשהיכתה בלסטר מגיפת חשיבה עמוקה. בעוד הגשם
מכה על החלונות כמטורף, בפנים האח פעל במלוא העוצמה. הקומקום
בדיוק היה עסוק בלהרתיח מים לקפה, והסרט היה בקטע של כל מיני
נינג'ות מגניבות שמקפצות על עצים ברחש כמעט בלתי נשמע, משספות
בדרכן מכל הנראה לעין. כשהיכתה בו המגיפה, לסטר קפץ קלות
בהפתעה. שרון שמה לב שלסטר, בזרועותיה, נע כאילו באי נוחות,
אבל החליטה להתעלם. אם פתאום הוא רוצה להחליף תנוחה אחרי
חמישים דקות של סרט, שישכח מזה, כי היא בדיוק התחילה לחשוב כמה
נוח לה. אחרי עשר דקות לערך, לסטר אמר "תגידי שרון." אחרי חצי
דקה שהיא מסתכלת עליו, היא שאלה "מה?" והוא החליט בטוב דעתו
להמשיך במשפט, "למה את חושבת שאנחנו פה?"
היא נאנחה, ובמבט של חוסר עניין אמרה "למה אתה מתכוון?"
היא ידעה מה עומד לבוא. היא, שפתרה את החידה מזמן, כבר חשבה
שכל בן אדם מגיע לשלב בחייו שבו הוא תוהה על קיומו. הוא אמר
"זאת אומרת.. (אנחה) למה אנחנו חיים?"
"לסטר, מתוק, יש חלק בשאלה הזאת שהוא לא משנה, ויש חלק שהוא
כן."
"למה את מתכוונת?"
"החלק של ה"למה" הוא לא משנה."
"אז מה כן משנה?"
"החלק של ה"אנחנו חיים". תחיה לסטר. אל תשאל שאלות."
"אחלה," אמר וחייך. וכשמוחו עסק בלרשום את חוכמותיה של שרון,
עם תת הערות שבו שיבח אותה על פשטותה ומקסימותה, היא קמה להכין
את הקפה.
כשחזרה, שתי כוסות קפה בידיה ומרליחואנה בפיה, מצאה אותו נוחר
על הספה בתנוחת שכיבה. היא חייכה, הניחה את הקפה על השולחן,
כיבתה את הסיגריה בעדינות כדי לא לקמט אותה, שתתה כוס אחת
בשלוק אחד גדול, ואז את השניה, הדליקה בחזרה את הסיגריה, עישנה
אותה בעודה מסתכלת עליו וחושבת מחשבות מאוד טובות, כיבתה אותה
לבסוף, ונאנחה. היא פתחה את הספה בעוד לסטר ישן עליה, נשכבה
לידו, ונרדמה לקול הגשם היורד בזלעפיות בחוץ.
כשקמה, השעה הייתה ארבע בבוקר, הטלוויזיה הראתה גיוון מוזר של
שלג, ולסטר לא היה שם. מתקפת פאניקה כבשה אותה. כבר עשרים
וארבע שעות, מאז אמרה לו שהיא אוהבת אותו, הם לא נפרדו לרגע.
חוץ מהגיחה שלו לשירותים אתמול, ושתי הגיחות שלה למטבח היום,
אפילו לא לשניה. כל העסק הזה שלסטר לא פה היה נורא מוזר לה.
היא הלכה באיטיות הנובעת מחרדה למטבח, חוששת שלא תמצא אותו שם,
וחששותיה נתאמתו. היא הלכה באותה איטיות לשירותים, ודפקה על
הדלת. שום קול לא נשמע משם, מה גם שהאור היה כבוי. ליבה החל
לפעום בעצבנות, ואפילו דמעה קטנה נשרה בזווית עינה ובמורד
לחיה, עד שטיפטפה לרצפה בקול "פלאצ" קטן.. "למה אני בוכה?"
חשבה לעצמה שרון. אבל גם המחשבה הזאת לא עזרה לה, והדמעות החלו
יורדות ביתר דומיננטיות. לפתע היא נזכרה, שלפני שעברה לגור עם
לסטר אתמול, כל פעם שהיתה מגיחה בהפתעה מעבר לגדר ולא מוצאת שם
את לסטר, היא הייתה מוצאת פתק קטן על המקרר שהיה מסביר
בפרוטרוט (מוזר, למי שלא מכיר את לסטר) בדיוק היכן הוא נמצא.
היא שעטה אל המקרר, ובאמת, על המקרר נח לו פתק לבן קטן קטן,
ובתוכו נכתבה בכתב ידו הקטן קטן של לסטר ההודעה הבאה:
"בוקר טוב מתוקתי. עברתי לחדר השינה. יש לי חדר שינה, אם שכחת,
לא תמיד אני ישן על הספה. לא הערתי אותך מהסיבה הכל כך
אלמנטרית שאת יפה כשאת ישנה כמו שאת יפה כשאת ערה, ובגלל שאם
את ערה אני לא מרדים אותך כדי לא להרוס את זה, חשבתי שאם את
ישנה אני לא אעיר אותך. זה נראה לי הכי לוגי. בקיצור, מתוקה,
אני במיטה. שתצטרפי אליי?"
היא לא הייתה צריכה לחשוב פעמיים על השאלה הקטנה הזאת, והיא
חייכה חיוך גדול, רצה, שיערה האסוף מתנפנף ברוח החלון הפתוח
במטבח, לקול הגשם הרועם והרעמים הגשומים, ולאור הברקים המצלקים
את שמי הלילה, לחדר השינה, שם עצרה לפתע בפתח החדר, ובהתה
באהובה, לסטר, ישן, פה פתוח, מזיל ריר, נוחר בעוצמה לא אנושית,
יד אחת מאחורי ראשו, יד שניה מעורבבת עם חולצתו בסבך מעוות,
מואר תדירות ע"י ברק זה או אחר. היא ציחקקה, עשתה צעד וחצי
וקפצה עליו. הוא התעורר בפתאומיות וצרח את נשמתו, ואז הסתכל על
שרון במבט נדהם, ושאל אותה בישנוניותו "בלאאאעע מה את עושה
פה?"
היא הסתכלה עליו, עיניה הכהות חודרות עמוק לתוך נשמתו, כעונות
על השאלה, והוא אמר "אהה.. בלאאע", וחיבק אותה כמעט בשווי
עוצמה לאהבתו אליה, וכשסימנה לו, מחייכת, שהיא לא נושמת, עזב
אותה, והם התכרבלו אחד בשני כמו שני חורפנים עצלנים ופרוותיים,
ובתנוחה החדשה והחמימה הזאת, לאחר חמש דקות, נרדמו.
כשקמה שוב, השעה הייתה אחת עשרה בבוקר, והיא הרגישה אי נוחות
מסויימת. כשגילתה שהגורם היה לסטר, ושהוא נושך לה את הפטמה
מתוך שינה, דרך החולצה, סטרה לו קלות, והוא התחרחר והתעורר.
"בוקר טוב, מתוקה," אמר לה, נשק לה, ואז קם במרץ להכין קפה
ולעשן, תוך שהוא מעסה את לחיו השמאלית באי מודעות. היא עקבה
אחריו, מה שגרר אחריו רצף מוזר של אירועים יומיים בחייהם
המשותפים של שרון ולסטר, שהתבססו על אהבה אמיתית והדדית,
סרטים, קפה, והרבה מריחואנה.