היא כל הזמן בוכה, ולא שמים לב.
היא רוצה לחשוב שלא שמים לב, כי זה יותר גרוע אם שמים לב וסתם
לא אכפת. אבל גם שלא שמים לב מראה בכל מקרה על חוסר אכפתיות.
אף אחד לא באמת יודע...

היא כל הזמן עצובה, ולא שמים לב. כשזה מבפנים, זה אפילו יותר
כואב.
היא מחייכת, היא צוחקת, היא משתתפת במשחק של כיף עם חברים...
אבל זה כבר הרבה זמן לא אמיתי, זה כבר לא כיף. שום דבר לא כיפי
שעצובים... כולם צוחקים- שלה, כל כך רע...
צוחקים עליה, צוחקים איתה, זה כבר הפסיק להיות משנה מזמן...

היא באמצע החדר. עומדת. צורחת. ואף אחד לא שם לב.
היא צועקת כל כך חזק, שהיא נקרעת מבפנים...
הקלה
או שלא

כי הכאב - עדיין נמצא שם... הצרחה מהכאב רק הזינה אותו יותר,
מתוך המודעות לו והפסקת ההתכחשות.
והיא לבד. אף אחד לא באמת עוזר...

אז מה אם כל זה קורה מבפנים? אם לא מחצינים את זה- זה לא נמצא?
אם מחביאים את זה עמוק עמוק-זה באמת נעלם?
יש כאלה שכשעצוב להם הולכים לצד, מתיישבים לבד. אבל אז כולם
באים ושואלים "מה קרה?"... זה לא אנשים שבאמת עצובים... שבאמת
כואב להם... הם סתם צריכים תשומת לב...
אבל גם היא רוצה! אבל לא מתוך רחמים... לא מתוך כל אחד שעובר
ושואל "מה קרה" כי צריך... כי ככה עושים... היא רוצה מתוך
אכפתיות אמיתית וכנה, מתוך אהבה.

נאיביות? כן. כי כנראה שאין אנשים בעולם שאינם אגואיסטים, שהם
באמת סוציאלים כלפי החברה - כלפי ה"חברים" שלהם... האדם הוא
אינדיוודואליסט- שאכפת לו רק מעצמו בסופו של דבר... הכל הוא
עושה בשביל לקבל... מתעניין כדי שיתעניינו בו, עוזר כדי שיעזרו
לו...
נמצא עם החברים שלו, כדי שלא יראו שהוא לבד... שלא ירגיש
לבד... מבחוץ... אין הרבה אנשים שמרגישים מבפנים... רגשות שככל
שהם עמוקים יותר - הם כואבים יותר... יש כאלה שהמשחק הזה עובד
עליהם... עליי לא... היא הגיעה למסקנה הזו מזמן...

היא בוכה מבפנים... ואיש אינו רואה. אבל היא רוצה שיראו. רוצה
שרק אלה, שבאמת יהיה להם אכפת - יראו. כמו, שהיא רואה... באמת.