מגיע פועל לתור לרופא עור, מכיוון שלפני דקות מספר הופנה לכאן,
מבקש לתור. נאמר לו בנימוס לשבת ולהמתין. יושב, ממשיך לשבת,
זאת נכנסת, זה יוצא, והוא יושב. מבקש לדעת מדוע? ומתבקש "פשוט
לנסות להשתחל בין אחד התורים". יושב ומחכה. כל פעם שמנסה לקום,
להיכנס במקום זה שיצא, סופג קריאת "היי, זה תורי", דחיפה,
וחוזר למקומו. שוב מבקש עזרה והפעם נכנס. מראה לרופא, הלבן,
הרשלן למראה, את הפצע ברגלו, וזה מוציא קיסם ארוך נודף אדים
ושורף את הפצע. וכשהפועל זועק מכאביו, יכול לראות חיוך סמוי על
פני הרופא. הכאבים עזים אך יותר מכאיבה הידיעה שלא יוכל לעבוד
כשבוע במפעל ויגרע מפרנסת ילדיו ואישתו, שאוהבת אותו למרות
הקשיים. הולך בצליעה קלה הפועל לספר שכן עכשיו יש לו את הפנאי
לקצר את שערו שהתארך כבר לא מאט. מתיישב ומחכה. בכסא מימינו
שוכב מעיל של איש מכובד למראה שמסתפר כרגע, מגיע תורו של
הפועל, ולפני שנחפף ראשו מטיח בו המכובד אשמה שגנב טבעת שנמצאה
בכיס המעיל. הפועל מכחיש, והמכובד מבקש לחפש על גופו. כה מאמין
הוא באשמת הפועל שמפשיטו לגמרי, לעיני העוברים והשבים. ומחפש
עד לחריץ ישבנו את הטבעת. כשהוכחה חפותו של הפועל עוזב המכובד
בפנים זעופות, וללא צל של התנצלות. לבסוף מגיע הרגע הנכסף
והפועל מתיישב, מקבל תספורת וגילוח. לאחר סיום עבודת הספר,
מביט על עצמו הפועל במראה, לפני שמספיק לחייך על מראו החדש,
מגלה שמחיר התספורת עלה ואין לו בנמצא את הסכום המתאים. נעצר
הפועל ונשלח לתא מעצר, בו מוצא לו "בעל" חביב. ומאחר ואין
לאשתו, שבדיוק כשהתקשר הייתה באמצע סיפוק אחר, לא את הכסף ולא
את החשק לשחררו בערבות. כך נגמר יום חופשתו של הפועל.