זה היה חורף קר וגשום, חודש דצמבר. אחד החודשים הממש קרים. זה
היה חג חנוכה , חג אור ושימחה, אך בשבילי הוא היה עם עצבים
והרצון לשנות לעצמי קצת ת'חיים, אז אוקי, אני אינטרסנטית, אבל
זה היה  חד פעמי. ביקשתי מאמא שלי שנרד לאילת בחופש כדי שתנקה
תראש והיא הסכימה, ומפה הכול מתחיל...

באילת גר אהבת חיי, הוא מושלם מכול  צד שמסתכלים עליו. חכם,
מצחיק ויופי שאני ממש אוהבת!
אבל... (תמיד יש אבל!) יש לו חברה והוא גר ארבע שעות ממני, אז
אני יורדת מידי פעם לאילת, ועכשיו ירדתי עם אמא שלי ואחותי בת
ה15.

ביום הראשון לא התאמצתי בכלל לראות אותו. ישבתי עם בת הדודה
המקסימה שלי שירה, ודיברנו על החיים, יותר נכון על החיים שלה.
היא אמרה לי שאני אבוא לדירה שלה ב-12 בלילה. אז סבבה, גם ככה
היה לי משעמם! קיפלנו את הבסטה שהיא עבדה בה, ונסענו לדירה
שלה. נכנסנו לבית וראיתי
את השותפה שלה  ואת"הידיד" שלה, ישר חשבתי לעצמי "בטח הפרענו
להם". הם היו כזה מסורבלים ולא מחוברים למציאות. ישבנו ושמענו
שירים ישנים וזה התחיל לעלות בי זכרונות, וישר נכנסתי לדיכאון
ומצב של חוסר אונים. ופתאום הסתכלתי על שירה וראיתי איך היא
בורחת מהמציאות, היא גילגלה את זה בסיגריה וישר צחקה, והייתה
רגועה. אז לקחתי שכטה וזה שרף, ונחנקתי אבל המשכתי, ופתאום
בלי להרגיש סיימתי. ואז ניסתי מהבקבוק ופתאום הרגשתי בעננים
ואהובי לא היה בראש,הכאב החד הזה בלב נעלם ורק הצחוק על הפנים
נשאר. וצחקנו  ארבעתנו עד דמעות,בלי לחשוב על כלום ולשכוח
מהבעיות. היה כבר מאוחר ושכולי עוד בתוך זה אמרתי לשירה "אני
צריכה ללכת" ויצאתי, תפסתי מונית מהר ונסעתי לאכסנייה שישנתי
שמה. כול הדרך רעדתי כולי מקור וכשנכנסתי לחדר השפלתי את מבטי
וצחקתי עם עצמי עד שנרדמתי.

קמתי למחרת יום חמישי, בוקר חם והחיוך נעלם, כול היום שכבתי
במיטה עם מחשבות, רשמתי לו  הודעה לפאלפון "מה אתה מחליט, אני
באילת, רוצה להיפגש?" והוא רשם "אני מפחד". מפחד?! מה מפחד!
והוא הוסיף גם "אני אוהב אותך ותביני". אז הבנתי. לא רציתי
שירגיש רע עם עצמו, ויעשה דברים שיתחרט עליהם. ככה זה שאוהבים
בנאדם, רוצים שיהיה לו טוב, והרגשתי שאני עושה לו טוב כשרשמתי
לו "אני מבינה.." אבל עדיין הייתי עצובה, כי כל כך התגעגעתי
אליו ורציתי  להרגיש, לראות ולטעום אותו. התגעגעתי לזה,
התגעגעתי אליו. אז יום שלם כבר לי סתם עם מחשבות חסרות משמעות
ולא עוזרות, ובלילה אמרתי לעצמי "דיי אני חייבת לצאת". יצאתי
עם אחותי ואמא שלי למסעדה והסתובבנו מלא, ואז נטשתי אותם
באמצע, והלכתי לשירה לבסטה. ושוב חזרתי על הלילה הקודם, לילה
של צחוק והרגשה טובה,שוב ברחתי, בדרך כלל אני לא בורחת
מהבעיות שלי, בטח לא ככה! אבל יש שלב בחיים שפשוט נמאס,
וחושבים על הרגע ולא על העתיד ואיך זה ישפיע. וזה מה שעשיתי,
אז אותו דבר נסעתי לדירה שלה ישבנו עישנו צחקנו ואז חזרתי
לאכסניה. צחקתי עד שנרדמתי.

בבוקר למחרת קמתי עצבנית ביותר! אמרתי  לעצמי זין, איפה האופי
שלו, מזה מפחד! הוא הרי טוען שהוא אוהב אותה ולא יבגוד בה, אז
למה אי אפשר להפגש כמו שני בוגרים ולדבר ולראות אחד ת'שני.
אז אני הפכפכית ופתאום לא הבנתי אותו, נסיתי להבין ת'מטרה שלי
שבאתי לאילת והיא לא מתבצעת! אז אוקי, הורדתי מהאגו שלי, למרות
שאין לי ממש אגו כשזה קשור אליו ושלחתי לו הודעה "אפשר
להתקשר?" הוא לא החזיר, ואחרי שתי דקות התקשר בעצמו ואמר לי
"שניפגש היום אחרי מסיבת השטח שלו ושאני לא אצא לעיר עד שהוא
מתקשר, בשביל שאני לא אחכה לו לבד." אבל לא הקשבתי לו. יצאתי
עם אחותי לעיר, הסתובבנו פה ושם, וא ישבנו "בגרין ב'יץ" היה
נורא, אבל נורא! קר! אני קפאתי, הקור הזה הכאיב לי, הוא נכנס
לי לעצמות ונורא סבלתי. היה כבר שתים בלילה ואחותי רצתה ללכת
כי היא הייתה עייפה והיה לה קר, אז אמרתי אוקי, שתלך אני אחכה
לטלפון פה. חכיתי וחכיתי והיה כבר שלוש לפנות בוקר, וקור שאי
אפשר לתאר, סבלתי גם ת'אנשים שפנו אלי ושיגעו אותי בשאלות שלא
קשורות אלי בכלל. נסיתי להוציא ת'ידיים שלי מהכפפות בשביל
לרשום לו הודעה ובסוף הצלחתי ורשמתי מהר "איפה אתה קר לי!"
והוא רשם לי "אני באמצע מסיבה". כמעט התיאשתי ובאתי ללכת, אבל
עצרתי את עצמי ואמרתי לעצמי שדי, אני חייבת לראות אותו, מחר
אני נוסעת הביתה
לפחות שזה יגמר בטוב. אז סבלתי עוד ועוד... הייתי בקושי לבושה
וגם אם רציתי להתקשר אליו לא יכולתי להזיז את עצמי, ואז ברבע
לארבע הוא התקשר ואמר לי שהוא בדרך לבית, ולמה לא הקשבתי לו
ולא חיכתי לטלפון שלו שיגיד לי  מתי לצאת. שאלתי אותו מה השם
של השכונה שלו ורצתי לכיוון המוניות, כשאני רואה שאין לי מספיק
כסף בתיק, אז התחרפנתי לגמרי! זה כאילו הגורל לא רוצה שנתראה,
אבל זין, נלחמתי בגורל. התחלתי לעצור אנשים. איפה יש כספומט,
ומזל שזה היה קרוב.
רצתי לאזור והוצאתי כסף וקניתי מסטיק ושוקולד וחזרתי במהרה
למוניות. ונסעתי לכיוון הבית שלו, אמרתי לנהג שיעצור לי קצת
לפני, כי לא רציתי דרמתיות עם הקטע של ההגעה למקום.
וכך הוא עשה והדריך אותי עם היד לכיוון גן עם המון עצים. אז
ירדתי מהמונית והלכתי לכיוון הגן הזה, ואני לא רואה אותו! הכול
ריק! וחשוך וקררררר, ממש קר!  ואז הממטרות התחילו לפעול! מה
הסיכוים!? גורל ארור! אז כבר הייתי מיואשת, התחרפנתי וצרחתי
"ניררר". פתאום שמעתי מהקצה השני "למה עברת מהממטרות,
ימטבלית". ידעתי שזה הוא והלכתי לכיוון הקול , והינה הוא...
המלאך שלי, אהבת חיי עומד מולי כמו חתן, ואני מתקרבת אליו כמו
כלה, הוא פקח ת'עיניים שלו בתדהמה כאילו הייתי מתה וקמתי
לחיים.
התקרבתי אליו לאט כי לא יכלתי אפילו ללכת מרוב שהיה לי קר הוא
נשנען על אוטו לבן ועוד איזה מישהו היה איתו, באתי אליו בלי
נשיקה כלום ונשענתי גם  על האוטו והוא מתחיל לבחון את כולי עם
המבט שלו, פתאום שכחתי שקר לי, שכחתי מהקור, רק נהנתי מהרגע
שהוא לידי, מהריח שנשמתי שבא מגופו, ואז חבר שלו אמר שהוא צריך
ללכת, והלך.
ואז האהוב שלי חיבק אותי נורא חזק ולחש "יעלו'ש..." הרגשתי את
הרעידות שלו בגוף וגם את שלי אבל לא שמנו לב לזה, והלכנו
לכיוון המדרכה, וישבנו שמה והוא מחבק אותי ואומר לי כמה שהוא
אוהב אותי וכמה שהתגעגע, ונישק לי ת'עורף והריח אותי, והרגשתי
כמו בחלום.
ואז הוא שם  תראש שלו על הכתף שלי והקול שלו נחנק כשאמר "אני
אוהב אותך". הרמתי לו את הראש וראיתי את העיניים הדומעות שלו,
והבנתי שזה אמיתי, שאני לא סתם אחת. שכבתי על המדרכה כשהראש
שלי על הברך שלו והוא מתחיל  לגעת לי בבטן, כאילו זה לא אמיתי,
כאילו אני מין רוח רפאים, ואז הפסיק, וכזה היה עם עצמו ואמר לי
"יעלו'ש, תלכי". שאלתי אותו "בטוח?" והוא אמר "אוף,  לא" ונישק
אותי... ומאז התנשקנו בלי סוף ונגענו אחד בשני.
ארבע ומשהו לפנות בוקר ושנינו מרוחים על המדרכה, קור
מטורף,ופתאום הוא אומר לי "טוב נשברתי".
אז הצעתי לו שניכנס לבית שלו, והוא הסכים. הלכנו לכיוון הבית
שלו,ונכנסתי לחדר שלו. תיארתי לעצמי שאני חולמת הכול, אבל זה
היה מציאותי לגמרי, ותוך שניה היינו כבר מתחת לשמיכה מחובקים
ומתחממים ביחד, כשאין רגע שהוא לא מפסיק להגיד "אני אוהב אותך
יעלוש" ואני ובחזרה.
אז ניצחתי ת'גורל, ולצערי הוא גם בגד בחברה שלו. ואחרי שטעמנו
והרגשנו אחד ת'שני, שאלתי אותו
"אתה מתחרט?" והוא ענה לי "מה פתאום יעלו'ש" והוסיף "אני אוהב
אותך!" וחיבק אותי חזק כול כך, חיבוק של "אל תלכי לעולם מפה".
אז נישקתי אותו  ביד וליטפתי אותו עד שנרדם. כמו מלאך, לא
הפסקתי להסתכל עליו כשהיה רדום. ואז קלטתי שכבר שש בבוקר, קמתי
מהר, שמתי ת'נעלים והערתי אותו בעדינות, שינעל את הדלת אחרי,
והוא קם עם חיוך, פתח לי ת'דלת ובא לתת לי נשיקה על הפה,
וזזתי. לא יודעת למה זזתי, אז הוא נתן לי נשיקה על הלחי.
ויצאתי מהבית שלו, הסתכלתי עליו פעם אחרונה  על התמונה הזאתי
שהוא נעמד מאחורי ובחנתי את כולו בשניות, את הגוף את הפנים וגם
קלטתי ת'מבט שלו, ת'מבט העצוב שגרם לי גם להיות עצובה
והגעגועים כבר התחילו, אבל סגרתי תשער והלכתי לתפוס מונית.
תפסתי למזלי מונית, ונסעתי לאכסנייה, זהו, יש לי כמה שעות
לישון, לקום ולנסוע בחזרה הביתה, אז ישנתי עם המחשבה פה נגמר
הטיול המדהים הזה ועשיתי כול מה שרציתי לעשות. באתי עם מטרה
וביצעתי אותה.
אחרי כמה שעות של שינה טובה, קמתי מהר, אירגנתי ת'תיק והלכנו
אני אחותי ואמא שלי לכיוון התחנה
המרכזית של אילת עלינו על אוטובוס וחזרנו. לאן?

לשיגרה!