הלכתי לטייל בשביל הזה, מול הבית של דיוויד, אף פעם לא הייתי
שם. החלטתי לנצל את זה, שהוא נרדם פתאום. לנצל כדי שאוכל לחשוב
על כל מה שהיה. אבא שלי, תמיד אמר לי, שאנשים כאלה הם לא
שווים. אבל דיוויד בסדר, דיוויד.
מצאתי קומץ זעיר, של פרחים צבעוניים, שנראים יחדיו כמו זר
קטנטן. מתלבטת בין אם להרימו או לא. אך מוותרת,  אני מתיישבת
לידו, על האדמה הלחה. סוגרת את עניי.
מתוך החשיכה, שנגלתה אליי אני רואה עצמי כאילו, נוסעת בין
חלונות בלב. נוסעת  במסדרונות המובילים רק למדרון תלול אחד,
שבסופו אין דבר פרט לרגש, שממנו מנסים בכוחות אחרונים להימנע.
אני מאפשרת לקולות השחצניים, שבאשנב הדק באחד החלונות, להנחות
עבורי את המשך הדרך.
דעה קבועה הקשורה לתחושת זעזוע עמוקה, היא, שמכניעה את השכיחות
במיץ המר. אך המיץ, מכיל בתוכו יותר מסתם אמת- במרכיביו הרבים
יש גם מפתח אל הזר. הזר, שמרכין את ראשו, לאות תקלת פיתוח
בהגנה נגד שורצים.
אני לא יכולה לנתח יותר את המשימות, שנזדקקו להן כל כך בעבר.

אני לא יכולה לארוז בתוך נייר עיתון, את נשמתי ולהשליך לפח.
אני לא יכולה להראות את הדרך אל הנשף, כי לא קיים.
אני לא יכולה ליצור חלום מהתלוצצות, של דמיון מפותח.
ומה אני אשמה באמת?
מה אני אשמה בתקלה, שאחרים יזמו במתכוון?        
מנתחת את המקרה, אך לא מוצאת פתרון.
ומה אני אשמה, שקורות צרות נשברו וצנחו?
כיצד אנקה את הלכלוך, של הזר?      אבל באיזה לכלוך מדובר?
אני פוקחת עניים, מוצאת עצמי שכובה על קומץ הפרחים, אשר דימיתי
לזר.   נמעכו. מתרוממת.   מנקה בגדיי, בעזרת כפות ידיי ורואה
מולי, את דיוויד מאונן.
הבן זונה הזה. ידעתי שאי אפשר לסמוך עליו. "אני הומו" הוא אמר
לי אחרי , שאמרתי לו שאני מחפשת קשר רציני. אני שונאת שקרנים.

זרקתי עליו את הזר וצעקתי "נראה אותך גומר לתוך זה. בלכלוך הזה
מדובר.