זה היה יום רע במיוחד, זה לא שהיא יכלה לשים את האצבע איפה
בדיוק הדברים התחילו להצטבר, אבל היא ידעה שזה חרא יום.
אמא שלה הספיקה לבקר את החיים שלה בשלושה משפטים על הבוקר, היא
קמה עם האנגאובר אחרי לילה שלם של שתייה מנחמת, הכלבה שלה
הקיאה על כל השטיחים בבית, ובגדול זו לא נראתה התחלה כל כך
טובה ליום הזה.
המילים הצטברו לה בתחתית הגרון והיא הרגישה שמשהו פה לא בסדר.
הכלבה הביטה בה במבט מסכן של כלבים חולים מאוד והמשיכה להקיא
נוזלים צהבהבים על השטיח הדהוי גם ככה.
היא שמה כפפות ניילון והתחילה לשפשף את הרצפה ואת השטיח,
מרגיעה את עצמה מתחושת הגועל שעלתה בה החיים שלה נראו נוראים
גם בלי שפשוף של קיא מהבית, וזו היתה החתימה הנוראית של כל
היום הזה.
מחבל הסתובב בת"א, ככה לפחות אמרו, לא שזה ממש שינה משהו אם
מישהו הולך לפוצץ את עצמו לידה או לא, היא כבר מזמן החליטה
שבכל מקרה היא לא רוצה לצאת מהבית.
היא התקלחה מהר, משפשפת את עורה האדום במברשת קשה ושוטפת את
הסבון במים קרים מאוד.
מותשת, היא גררה את עצמה לספה ונשכבה עליה בוהה בעיניים המאוד
מסכנות של הכלבה שלה ומקווה לטוב.
אף אחד לא התקשר, פעם היא עוד היתה טורחת לברר שהקו תקין, משום
מה, היום, זה כבר לא ממש שינה לה.
דממה חמה נפלה על הבית, השמש המבחילה הזו שהחליטה לצאת בימים
האחרונים ורק הזכירה לה יותר ויותר כמה היא לבד.
היא התחילה להזיע מחוסר תזוזה, טיפות טיפות של אגלי זיעה נקוו
בחלקי גופה, מידי פעם נושרת אחת מהם ומעבירה בה צמרמורת של
רטיבות.
היא נכנעה ונגשה אל המגירה הקטנה שלה, חומה וסדוקה ומזמינה
מאוד.
פתחה אותה באיטיות למרות חריקות האלוהים שהשמיעה והוציאה בקבוק
חיוור.
והיא שתתה והזיעה, ועישנה ושתתה ובכתה את דמעות היום הזה
והימים שלפניו ושתתה.
והיא מרגישה את תחושת הקבס, את התעוותות הקיבה שזה מגיע, היא
לא מספיקה לרוץ לשירותים ומוצאת את עצמה שוכבת על השטיח ומקיאה
את מה שלא אכלה בשבוע האחרון.
היא לא רוצה להתקלח, היא לא רוצה לקום, נשכבת על השטיח מקופלת
בעצמה ומנסה לנשום בלי לקבל סחרחורת.
הכלבה שלה נשכבת לידה במבט מסכן שיש רק לכלבים חולים מאוד והיא
מחזירה לה מבט של אנשים עצובים עוד יותר.
אולי מחר יהיה טוב,
אולי לא.