ושוב השמש עלתה לעוד בוקר אבוד, והוא מביט בי כשיושבים אל מול
צבעיה היפים של הזריחה, צהוב עם קצת לבן, ומן ברק סגלגל שאני
כל כך אוהבת, והוא לא מבקש הרבה, רק חיוך אחד.
"אדמה זרה, מקום זר, אדם זר, אני זר, איך אתה מבקש חיוך?"
והוא מביט בי ושותק, מלטף בעדינות עור שזוף, מוריד כתפיה לבנה,
מנשק את הכתף החלקה, והשיער השחור שלי נוצץ עכשיו, אף פעם לא
שמתי לב כמו אז כמה שהשיער שלי יפה, באמת יפה.
ומתחיל האור והוא לא מרפה, ורק מבקש חיוך ורוצה אותו בתשוקה
ולא יחדל עד שיקבל את שהוא חושק בו, כבר כמעט חצי שנה, ולא
מסוגלת, המשחק הזה לא בשבילי, אני לא פה, זה לא שלי, כלום לא
שלי, דמות מהלכת, בלי אישיות, בלי לב, הכל קר לי, זר.
מנסה לחפש הגיון ואולי קשר, קטן, לכאן, ולא מצליחה, וייאשתי
מהניסיון.
ליל שבת, וכל שיכולתי לרצות זה לישון, אך גם זה אבד לי,
הניסיון לנוח לא הצליח לי, ויוצאת מהאוהל, והם מביטים בי
אומרים שיש אוכל טעים ואפילו הספיקו לקנות אלכוהול, אבל אני
שיכורה מטבעי,
היי מסוג אחר, כזה שלא הורס את הכבד, ולא את הריאות, ופתאום
רוח, קרירה כזו שגרמה לאוהל לנוע מימין לשמאל ושוב לימין
ולשמאל, והרגשתי קרירות פיזית, הנפש הייתה קפואה, כל קור שנכנס
הרגיש הגוף, העור, הלב כבר לא הרגיש כלום. ואני אוהבת את הים,
והוא משרה בי רוגע ושלווה, כזו ששם לא הייתה לי, למרות שנורא
רציתי, והרגשתי איך החיים שלי, לא שלי, והם נעלמו לי ואיבדתי
נשימה והיה לי קר, והרגשתי שפויה, בין כולם שישבו סביבי,
הרגשתי השפויה היחידה, במקום הנוראי הזה, לא היה לי טוב, היה
לי אפילו רע, ואני אוהבת את הים, אז מכל הסופשבוע הזה הצלחתי
להפיק רק ממנו את הטוב, חול זהוב ורך, החוף הכי יפה שהייתי בו,
באדמה זרה. מול השמש עצמתי עיניים, וידעתי, כמה שידעתי שאיתו
לא אהיה מאושרת, לא מצליח לגרום לי לחייך, והנשימות שלי כבר לא
דופקות בקצב הגיוני, והמוח לא אותת לי אהבה, זה היה רחוק.
והרגשתי רחוקה והייתי כל כך קרובה. וחצי שנה הוא ביקש חיוך, גם
במצב הכי טוב שלי לא הייתי מסוגלת לחייך לו, זה לא הרגיש לי
נכון. והוא אמר שכאן התחלנו, מבראשית, רק קצת אחרת, והוא אמר
שכאן נסיים, ורק הוא הרגיש את זה, זו לא הייתה הבראשית שלנו,
זו הייתה הבראשית שלו, ולא הייתי כלולה בה, לא רציתי להיות,
וכלום לא היה אמיתי. אז, גיליתי שאני יכולה להיות שחקנית, שיש
בי יכולת להסתיר רגשות, ורק האמת נותרה בי, אבל רק בי, ושמרתי
אותה לעצמי, והרגשתי כלואה בתוך סופשבוע של אושר חיצוני.
כשחזרתי לאוהל שרפה לי הבטן מבפנים, הוא ניגש אלי עם קרם
מרגיע, ולא נתתי לו לגעת בי "זה לא מה שיעזור", והוא רק ביקש
חיוך.
ואז, אז בכיתי, ההצגה נגמרה, חזר לי הלב, חזרה לי האישיות,
חזרתי.
ורציתי לומר שיפסיק לבקש ממני חיוך, שאני לא בובה שמפעילים
צחוק כשרוצים, שאני אחייך כשאני אחליט, כשיבוא לי ורק בכיתי.
והוא חיבק אותי, ולראשונה, לראשונה הרגשתי טוב עם החיבוק שלו,
ואמרתי לו את האמת, והייתי נחושה, והוא בכה איתי, והוא כאב,
והוא לא ביקש ממני לחייך, יצאנו מהאוהל, והם צחקו, כולם צחקו
והייתי אדומה, הם הביטו בנו והשתתקו, והוא התיישב לידם ואני
הלכתי לחפש משמעויות.
אולי בשמיים, אולי בכוכבים, אולי בחול, אולי בים, הכי הרבה
חיפשתי את עצמי, והשמש כבר שקעה והוא חיפש אותי וביקש שאלך
איתו לאכול, וישבתי איתם, על אדמה זרה, במקום זר, ואני זרה,
והשמיים הפכו כתומים ועדיין יכולתי למצוא את הברק הסגלגל שאני
כל כך אוהבת, וידעתי, ידעתי שכאן זה לא מסתיים, ידעתי שכאן זה
רק מתחיל, מתחיל לי לבד, מתחיל מבראשית.
31/3/04
אחרי שנה.
|