איזה אומללה היא המטריה, כל הקיץ שוכבת בארון המאובק ומחכה
לחורף. וכשהחורף מגיע וסוף וסוף היא יוצאת החוצה, לחופשי. היא
מגלה שזה לא היה אלא חופש מדומה. היא משמשת להגן על אדם מפני
הגשם המאיים, היא סופגת את מכות הטיפות החזקות במקומו. ואילו
האדם, בדרכו לייעודו, בכל הזדמנות שיש לו עובר דרך גג או מחסה
כדי להימלט מהגשם וכמו אומר לה שאינה מגינה עליו מספיק ובכלל
אין לו על מה להודות לה. ושמגיע רעב ועייף לביתו, מנער אותה
בעצבנות על מנת להעיף מעליה את טיפות המים הקרות. שלא יזהמו את
ביתו וזאת אם מועיל בטובו לקחתה לירכתי ביתו, לרוב פשוט מטיח
את האומללה בחוזקה לרצפה, משאירה פתוחה כי הרי עבודתה לא
נסתיימה ועליה עוד להתייבש. שיוכל לנצלה שוב.