כרגיל, אני מכניסה את עצמי ליותר מדי צרות. אמצע השבוע, אני
יושבת על המחשב ומוציאה את הנשמה שלי בבכי. אני שונאת להפרד.
ובמיוחד ממישהו שחשוב לי כל כך.  הסברתי לו במילים רכות, עד
כמה שאותיות דפוס סגולות על רקע שחור יכולות להיות רכות, כמה
שאני מצטערת. אני מצטערת שלא חיכיתי לך. אני מצטערת שברחתי
לאפשרות הכי קלה, לקחת בחור שגר קרוב. "אני לא בכיתי מאד
המחנות השמדה". הוא כתב לי. כבר יכלתי לתאר לעצמי את העיניים
החומות העגולות מתמלאות דמעות. את הגוף הגדול והגמלוני שעון אל
המסך.כמה שאני אהבתי אותו, ואוהבת עכשיו. מה שלא עשיתי בשבילו.
זרקתי את הבחירה הקלה. לקחתי שאיפה עמוקה וצללתי עמוק עמוק
לתוך המים המקפיאים הללו של הרגשות. כל מה שרציתי לעשות באותו
רגע זה לחבק אותו. אבל אז בכינו. ואת הרגשות שלו הוא הוציא על
הנייר, כרגיל, ושלח לי אותם אח"כ. רומן אינטרנטי טיפוסי. הרגשה
כזו של בדידות מחממת. וככה, ישבתי באותו ערב, מול ערמת ברגים,
ונתתי לדמעות לרוץ. לזרום מתוך עיני אל הרצפה, אל הרגליים, או
אפילו על הלחי. את הבחור האחר זרקתי לאחר כמה שבועות. לא ידעתי
עד כמה אני מאוהבת. לא ידעתי מה הרגשתי. אבל הרגשתי אפילו יותר
גרוע כשהוא התנהג כמו קרחון. אני צריכה חיבה. אני צריכה
אפקציה. אני צריכה לשעת שאני רצויה. אין מה לעשות, ככה אני.
והדמעות המשיכו לזרום גם אחר כך. הוא לא רוצה אותי יותר. יתכן
שילד שנשרף פעם אחת לא יחזור לשחק באש כל כך מהר.אני חייבת
להפסיק עם משוררים. אבל מה שאני מרגישה כלפיו זה משהו שאני לא
יכולה לתאר. כל פעם שאני מדברת איתו בטלפון, אני מרגישה הרגשה
מצחיקה כזו בין הרגליים, ופרפור קל קצת מעל הקיבה. כל פעם שאני
נזכרת בזה א ני מריגשה את אותו פרפור. ודמעות זולגות מעיני
הטורקיז. הוא אומר בשבילי הרבה. יכול להיות שיותר מדי.