מוקדש באהבה עזה וגעגועים לאדם שלימד אותי הכול... ויום אחד
נתראה.


הבית ריק, אבא
הוא ריק ממך
ריק יותר מהזמן
בו שכבת בבית חולים.
כעת
זה רק אני
אמא והטלפון שלא מפסיק לצלצל
עם קולות אנשים
שלא מפסיקים לשאול
שאלות כל כך ריקות
כמו מה שלום אמא?
ושלומי?
זה כל כך ריק שלא שואלים
מה שלומך?

הבית ריק, אבא.
יותר ריק מזמן שהותך בו
כל כך ריק שאור חדרי הדולק
כבר לא מפריע לאף אחד
ובדידותי
משותפת לאמי
בבית ריק
יותר ריק מהזמן בו
היית.

הבית ריק, אבא
כה ריק שכל לילה
אני חוזר אליך אבא
אל מסכת החמצן על פניך
אל עיניך הכחולות, גדולות
ממאנות להיעצם.
לא חשקת במוות
חפצת בחיים
והוא תפס אותך בזמן
שהיית ישן בבית ריק.

הבית ריק אבא
כל כך ריק מגופך
שנזהרים לא לשכב במיטתך
שחוששים לשבת
בכסאך שבראש השולחן
למקרה שתשוב מהעבודה
עם בגדיך המצויריים בצבע
וידיך העדינות למגע.

הבית ריק אבא
וליבי מלא בך.