"והימים הם ימים לאחר הנוראים"

בדירה קטנה בשכונת מוסררה בירושלים, התכנסו מספר בנות, שכל אחת
מהן נשאה בצרורה את כאב הצרות ומשמעות החיים. נפגשו הן לא כדי
לתנות ולקונן על יסוריהן, נפגשו הן כדי לעודד אחת את השניה.
ולמרות השמועה שהאדם הינו יצור אנוכי, שכן נברא הוא ללא אם
שתניק ותחנכו להעניק, הרי הן היו בנות חווה ומקדם ההיסטוריה
נודעו בנות חווה בחמלה היגיונית ליצורי האל. לכן כל בת שמעה את
צרת השניה, ומנהג נוהג בעולם שאף חברה עינה לא צרה בצרת השניה.


לאחר שסיימו לספר ולנחם, חשו בצורך לשיר. והשירה היא יפה,
עצבות ומתיקות הכרוכות בגלימה אחת, גלימת ארגמן טבולה ביין
כמראה כהן, בצאתו מלפני ולפנים. שירה שאף אם אין מכירים את
מילותיה, הרי הניגון נמשך ומתמשך למרומים כקטורת דק מן הדק.

ויישב אלוהים בשמי מרומיו על כסא כבודו, וירא את ספרי החיים
והמתים חתומים לפניו, ותעל מחשבה בליבו. עבר היום הקדוש ופנה
כי נחתם כל דין, ננעלו כל השערים ואף שער הדמעות נותר יתום כי
תמו. וייטול האל את קולמסו לחתום את הגזר והדום, רגליו זעו
מקול דממה עבה נקרעת. וישאל אלוהים את מיכאל: מה קול אני שומע,
אין זה קול ענות ואין זה קול גבורה?
ויען גבריאל ויאמר, בנות ישראל עמך אשר בחרת שרות ומרוממות את
נפשן בשמך. וישטין סמאל וילחש, פנה היום ונחתמו הספרים. ויקרע
גבריאל את רקיע הרגשות, וירא אלוהים את המחזה וניחם על מעשיו.
ויאמר האל אל מלאכיו בקול רועם ורוגש, פנה היום ונוצר יום כי
לי הוא היום. וידומו כולם ויאזינו לשירת השמיים והארץ.

לא היה זה לפני שנים רבות ולא ממספר שעות, היה זה, עודנו,
ויהיה. כי היכן שיש שירה, אין טעם ומשמעות לעת וזמן. והעיר
ירושלים נמה בשלווה, הן למעלה והן למטה.