אני מסכמת כאן שנה ראשונה מתוך חיים שלמים, שהיא בלעדיך.

30 בדצמבר, 2002. אני יושבת בחוץ, סיגריה ביד וראש מתפוצץ
ממחשבות ומגעגועים. עושה תוכניות, מסכמת בראש את השנה ההיא
ומייחלת לאחת שונה שתבוא אחריה. תוהה היכן אמצא את עצמי, וכמה
זמן יקח לנו לחזור אחת לזרועות השניה, הפעם.

30 בדצמבר, 2003. אני מול המחשב. הפסקתי לעשן. קצת עצובה - היה
לי הרבה לבד השנה, ומעט מדי זמן עם עצמי. חושבת איך לסכם שנה
עמוסה כל כך, ושונה כל כך, מאילו שלפניה. הפתעת אותי בובה, לא
חזרנו. ואת עצמי גם לא מצאתי, אבל אני במקום טוב יותר.

למה החלטתי לכתוב לך פתאום? את שואלת. הרי קשרנו את כל הקצוות,
והגעגועים הפכו להרגל מטומטם ולא אלינו אפילו, רק להרגשה. אלא
שלמי אכתוב על שנה שבה היית בכל נשימה שלי בדרך זו או אחרת, אם
לא לך?

בהתחלה חשבתי שזאת רגרסיה שלי, לאחר מכן הנחתי שזהו פשוט הסוף
והחלטתי לכתוב בסופו של דבר לאחר שהבנתי שאני זאת שהפכתי את
הרגרסיה הזאת לסופית.

השנה הזאת היתה הארוכה שבהן. והקשה. לילות אינסופיים וימים
זוועתיים - בהירים מדי. ומי כמוך יודע שלעולם לא הייתי מנחשת
שאגיע לסופה.

מחיקה

התחלתי לספר לך, ואז נזכרתי שאת כבר יודעת כל מה שקרה השנה.
אספר לך אם כן, על הדברים שפספסת אבל שאני חוויתי. בזכותך.
ביני לבין עצמי, אני חייבת להודות לך על שבצורה מעוות משהו,
בכל זאת גרמת לי לחוות, משהו מיוחד כל כך.

פעם הקדשתי לך את celine dion - because you loved me ששיקף
בצורה מדויקת את מה שניסיתי להרגיש כלפייך. היום התודה שלי באה
ממקום שונה לחלוטין, חסרת אינטרסים כלשהם. ואת השיר הזה - אם
הייתי חייבת - הייתי מקדישה למישהו שונה לחלוטין.

חייבת לך תודה "נקייה" על האנשים שנקרו בדרכי, כתוצאה משרשרת
אירועים ארוכה ארוכה שאת התחלת בעקשנות כה רבה.

על וואפה - שמלותיה תמיד ישארו עמי ויעודדו אותי להיות מה
שתמיד חלמתי, למרות שזה מה שרצית שאהיה.
על גולו - שגרמה לי להרגיש מיוחדת, ורצויה ולצחוק בכל הפעמים
שסוף העולם הגיע, בכל הפעמים שהבאת אותו אתך.
על דני - שהייתה הראשונה אחרייך שגרמה לי לחשוב שהתפיסה שלי על
חברות הייתה מעוות לגמרי.
על אחותי - שהחזירה אותי לחיק המשפחה למרות שנטשתי אותו
לטובתך.
על נושי - על שנתת לי את המרווח (וחשוב מכך - האילוץ:) לגלות
אותה מחדש. על הפשטות המקסימה שלמדתי לראות בתוכה ועל הים
שגילינו ביחד וגבעות החול הטובעני. על הטירוף שהיא הביאה
איתה.
טירוף שהביא אליי את הליידי ואת ליאור - שגרמו לי להרגיש שוב
משהו טוב אחרייך.ולהאמין שאפשר.

וזכרונות פחות טובים, מחמישה אנשים שגרמו לי להבין את משמעות
המילה ה-ז-ו-י. שחלפו ביעף, אבל ישארו לתמיד בתוכי.

על נעמונת - שגרמה לי להכיר בכוחה של הסבלנות.
על נדב - שהזכיר לי בדיוק למה אני צריכה להפסיק לחפש הרפתקאות,
וששום דבר לא יזוז, עד שכוון הרוח ישתנה.
על ליליפ שלי - רק על כך שהוא הספורטאי הפרטי שלי.
על צ'וצ'י - שהביא איתו את השינויים והכלים שמחזיקים אותי עד
היום - איתם אני פותחת את השנה החדשה.

אקסית שמקסית יקרה, רק עוד דבר אחד. תודה על הבגרות בספרות
שפספסתי בגללך, אלא שכך יצא לי להנות מהלמידה אליה ולמלא את
החלקים הריקים בחלל שבתוך ראשי בדברים מעניינים ממך. ולזכור את
פניני החוכמה של רחל המשוררת (למשל) שכתבה "רק על עצמי לספר לא
ידעתי" (במשך שיר שלם ומייגע אבל מי סופר?) ומזל שאני לא כמוה
ועל האמצעים האומנותיים של המכתב הזה, אף אחד לא יעשה
דוקטורט.
לעצמי, בובה, אני בכל זאת חייבת ח"ח קטן על הכוח שגירדתי מאי
שם כדי להלחם בשדים שהותרת למזכרת, ועל הטעם שלי בבגדים - שגרר
אחריו שיגעון קניות שבלעדיו מי יודע לאן הייתי מדרדרת.

אם היה קשה לך לפעמים, תודה שמצאת את הנחישות או האכזריות
להחזיק מעמד.

ממך לא לקחתי כלום, יקירתי. וגם לא נשארו לי מעט רגשות חיבה
כלפי הבן אדם שאת היום.
שנאתי אותך, על כל תהומות הכאב אליהן הפלת אותי ועל כל הבעיטות
שהשיבו לידי המושטת. שנאתי אותך על שהפכת למפלצת כלפיי, ברגעי
החלשים ביותר.

30 בדצמבר 2003. עכשיו הכל מתבהר לי.

לא מתחבטת יותר בקונפליקטים שהיו לי על מהות הקשר שלנו, או
בניסיון אובדני לקשר בתוך ראש מוכה הלם, בין האישה שאהבה אותי
בצורה מוחלטת לאויבת הכי גדולה שלי... אחרי.

אולי רציתי להגיד לך שהשלמתי עכשיו עם הכל, כמו שהוא ושטעיתי,
כשאמרתי לך לפני זמן מה שאני מתגעגעת אלייך, כי לא אלייך אני
מתגעגעת גם כשדמותך היא שרודפת אותי.

אותך, אהובה, קברתי.

מדי שנה, אמצא את הדרך, להניח פרחים על קברך, עד שאשכח את
השביל המוביל אליו.

This is the life that I had almost not lived...