היא לעולם לא תהיה שלך. אתה ודאי יודע זאת. היא יפהפיה, עד כדי
קלישאה הייתי אומר. מסוג הנערות שיככבו בקליפים חסרי הגיל של
אירוסמית'. רק שהיא כבר לא נערה, לפחות לא בגיל, ודאי שלא
בנשמה.
היא יושבת מולי, שיערה השחור והרך מכסה את רוב פניה כאשר ראשה
נשען על ראש הספה, עיניה עצומות למחצה. אתה יודע כתמיד, כאשר
ייפקחו, נשימתך תיעתק מחדש.
ירוקות זהב... כמה יפות. חמימות מתוקה-מרירה מתפשטת מליבי לכל
הגוף. דמעות מאיימות לטפס אל עיניי. אל תהיה מגוחך! אתה ילד
גדול! ראית דברים בחייך!
יופי הוא דבר חמקמק! דוהה עם הגיל! היו לפניה ויהיו אחריה.
תפסיק תיכף ומיד עם הרגשנות המיותרת הזו. אבל אני רק מחייך
לעצמי. היא לא כמו אחרות. לא בשבילי. היא חזקה. אלוהים יודע מה
היא עברה בעשרים ושלוש שנותיה. אתה מתפתה להסיט את השיער החלק
מפניה ורק להתבונן ביצירה המושלמת. ברניני לא היה מפסל יותר
טוב. אולי תאזור אומץ ותישק לשפתיה האדומות והמלאות. קלישאה,
כבר אמרתי? אך אני מוג לב.
תחת זאת אני נושך את שפתיי שלי.
איני יכול להפר את אמונה. היא בוטחת בי! היא הצילה את חיי!
ואתה הצלת את שלה, אידיוט! יותר משניתן לצפות משני צעירים
בתחילת דרכם. חלקתם דברים עמוקים יותר מכל זוג נאהבים שאתה
מכיר! איך הגעתם לכך?!
אני מתעלם וממשיך לבהות בדמות המלאכית הרדומה.
בחזה הנתון בסווט שירט אפורה,העולה ויורד בקצב נשימותיה.
הכפתורים העליונים פרומים. איזה יופי לי. אולי אראה מעט בשר
לבן. שיט! זה לא כשר.
טרנינג אפור. מה לגוף כל כך יפה. כל כך נשי. ולאפור משמים? למה
זה בכלל אכפת לי? היא פצצה של החיים! כוסית לא נורמלית! שווה!
אני מוסיף להעלות כינויים נוספים ונגעל מעצמי. בן זונה
מטומטם!
ככה אתה מדבר עליה? עליה? איך אתה מעז להכניס אותה לשיח הגברי
הנמוך הזה, המשפיל כל כך! להשתמש במילים שמשייכים אותך לחבורת
שאר החארות הסקסיסטים. היא קדושה! היא לא כמו האחרות! לא מגיע
לה יחס כזה!
ולאחרות כן? גם לך נדמה שהויכוח הזה דבילי?
אני מתחיל לצחוק באירוניה. הו... זה לא ייאמן!
אני כנראה מאבד את השפיות בגינה. הולך מכות עם עצמי ואני אפילו
לא אזכה לנשיקה. שיט. מה זה?
היא מהמהמת מתוך שינה,ומעפעפת בריסיה הפחמיים.
אין דימוי אחר לריסים? פחם דווקא? לא חשוב.
היא פוקחת עיניים, נותנת בי מבט מעורפל, מוודאת שאני עוד נמצא
לידה, שלא נעלמתי כמו אחרים. אחרים שהרחיקה במו ידיה בנימוס אך
בתקיפות.
היא מצטנפת עוד יותר בתוך עצמה ושולחת את ידה אל כפות רגליה
היחפות,לחמם אותן. איך אני לא חשבתי על זה? כפות רגליים
ענוגות, הייתי מחממן בנשימותיי.
די כבר אתה! מה נסגר איתך? דווקא עכשיו נהיית כזה רכרוכי?
"מה השעה?" שואלת בקול צרוד, מעייפות או שמא מסיגריות שבדליהן
היו מפוזרים על פני שולחן העץ?
"חמש אחרי חצות" אני עונה בחיוך מתוח.
היא מעלה חיוך לאה על פניה, "למה אתה ער?".
"קשה לי להירדם".
היא מתבוננת בי, חיוכה הופך נוגה משהו, יש משהו על טבעי ביכולת
שלה להשפיע על מצב רוחך רק במבט. לשעבד אותך טוטאלית
לרצונותיה. אבל מה היא רוצה?
"סתם נדבר..." היא לוחשת, עודה שעונה על הספה, "בוא הנה...".
אני קם מהכורסא ומתיישב על הרצפה, אני שולח את ידי לכפות
רגליה, משפשף אותן, מחמם ספק מדגדג, אולי זה יעזור לה לחזור
לישון. היא מצחקקת ומרחיקה את ידי מרגליה.
אתה אוהב לשעשע אותה? חש מבורך על הזכות לגעת בה?
כל כך טיפוסי. להיות סמרטוט לרגלי אשה יפה. כמה לא צפוי מגבר.
כזה הוא הקשר בינינו, אני אומר לעצמי בחיוך.
משחקים כמו שני ילדים ביסודי. היא מעבירה אצבעות דקות בשיער
שלי, מסרקת קווצות חומות ארוכות, מתעמקת בסידורן חסר הפשר,
אולי היא פולה ממני כינים.
יש בך באמת משהו קופיפי.
"מה מצחיק?" היא שואלת ואני ממלמל ששום דבר, רק חוסר שינה.
החיים קצרים, היא אומרת לפתע, ככה משום מקום.
"למה את מתכוונת?".
היא לא משיבה לשאלתי, היא נשאה עיניה אל החלון שמול הספה,
באותם רגעים אני חש את אותו הקשר בא לידי ביטוי במלוא עוצמתו.
אני יכול לקרוא את מחשבותיה. היא תהתה אם לא שגתה בדרך. השקט
הנפשי האצילי שזיכה אותה בהערצת כה רבים נראה מתערער.
אתה רוצה לחבק אותה! לאסוף אותה בזרועותיך ולומר לה שהכל יסתדר
בסוף. אך אינך יכול. לא שיקרת לה מעולם ולא תתחיל עכשיו...
פחדן!
היא מסובבת אליך את פניה, חיוורת כסהר הנשקף אליכם החלון,
הבעתה קודרת ואכולת ספקות. גאוותה לא היתה מניחה לה להיחשף
בחולשתה בפני אחרים.
אבל אני לא אחרים, אני אומר לה מבלי להשמיע קול.
אני מעסה את כתפיה וצווארה, מנסה להרפות את הנוקשות שקפצה
עליה. ראשה נשמט אחורה אל חזי בהתמסרות. כמה זמן נותר?
"עוד חמש שעות" אני עונה לה, חמש שעות לזריחה.
יודע שלא לכך התכוונה... אך אינך רוצה לדבר על זה.
אותו חיוך נוגה שב אל שפתיה, היא רואה את פחדי שלי, אל חשש!
אומרות עיניה, וידה נשלחת ללטף את לחיי, איך היא מעיזה להיות
החזקה מבינינו כעת?! זהו תפקידי! לא?
"אני משלמת מחיר על בחירותי. שילמתי מאז ומתמיד..."
היא לא עצרה עוד בעד הכאב, ודמעה סוררת זלגה מבריכה
ירוקה-זהובה. היא ניצבה סנטימטרים ספורים מולי, לא מתביישת
יותר בדמעותיה, אך לא מצפה ממני לעשות כן.
אתה לא מוכן לזה, לא עכשיו! זה כבר יותר מדי קרוב.
היא לא מתייפחת,היופי בעצבונה הוא האיפוק.
"זו אולי הגדולה בטעותי!" אמרה לי.
אני אוחז בכתפיה,מישיר אליה מבט נוקב,"את יודעת שזה מה הותיר
אותך בחיים!"
היא הנהנה בראשה,"אני לא מתחרטת על הבחירות שעשיתי".
היא התקרבה אליי יותר ויותר, כורכת ידה סביב צווארי,
"אחרי הכל... החיים קצרים..." מלמלה ונשקה לשפתיי בחום כזה
שהניס את כפור הלילה. הנשיקה היתה רטובה ותובענית. כזו שגורמת
לך לצפות להמשך מזהיר. אך אני התנתקתי ממנה. לא רציתי לדבר ורק
חפנתי את פניה בשתי ידי, מתבונן בה היטב כשואל - את בטוחה? היא
חייכה ורפרפה באצבעה על שפתותי.
מה אתה אמור להרגיש ברגע זה, רגע שמעולם לא חשבת שיגיע, רגע
שלא חשת ראוי לו, את אותה חמימות מתוקה מרירה המתפשטת בכל
הגוף? תשוקה בלתי מרוסנת התפרצה ממני, דוחקת כל היגיון ומחשבה,
נישקתי את אפה לחייה... שערה... סנטרה... צווארה... טעמתי
דמעותיה
בלשוני ואז אחזתי בה בכל כוחי, מושך אותה אל הספה.
כאשר שעת הזריחה הגיעה עודני מלטף את גופה העירום ומילותיה עוד
מהדהדות במוחי. אינני מתחרטת.
היא עוד ישנה לצידי, שלווה ורגועה. בוודאי, אין לה על מה
להתחרט. העברתי ידי בשיער השחור שגלש על עורה הלבן.
נשקתי ללחיה ולכתפיה. את צודקת. נשקתי למותניה. אין לך על מה
להתחרט. ליטפתי את בטנה ושדיה. עשית את הדבר הנכון. נשקתי
לשפתיה לפרידה.
הענקת אהבה לנשמתך התאומה ביומה האחרון.