על פני
תהום
מוטלת
תוהו ובוהו
בי פנימה
וחושך
רוחי
מרחפת
על פני ים
משבריי
הטורפים נפשי
ל א ב ר י א ה
ויהי אור
קרן שמש
חודרת
בעד
סידקי קליפתי הבצורה
פורמת תיפרי
גלימתי
שומרת נפשי
הרכה, הפגועה
זורחת על חיי
ביופיה, באורה
באורי
מחממת
ממיסה, מצמיחה
מזרימה
דימדומים
הים נושק לשמש
בטרם תצלול
לתוכו
לחממו מבפנים
עם בוא צינת הערב
והיא, מצידה
שולחת ליטוף אחרון
בפס של זהב
על עורף מימיו הצלולים
לוחשת שיר פרידה
למצולותיו
ויהי ערב
ויהי בוקר
יום אחד
ו ב ר י א ה
ויהי אורי.
לאישה חכמה שגילתה פעם את אוזניי:
"איך שהבריאה מאפשרת
לאהבה חדשה לצמוח ולרפא"
|
