"...ואתם לא אוהבים אותי בכלל בכלל!!!" צעק גיא, ומילותיו
נבלעו ברוח. הוא ידע שזה לא היה הוגן ודווקא לא היה אכפת לו.
שתיקח אותם הרוח, שתכה אותם בפניהם, נראה אם יזיז לו.
עכשיו, אחרי שהשקיע שלוש שעות ויותר בלהכות את כל העולם,
בלייסר את הטבע בבעיטות ששבו והכאיבו בעיקר לבועט, הרגיש שניטל
כוחו, כשמשון שגזזו מחלפותיו. הוא הטיל עצמו, מובס, למכוניתו
ונהג משם מחוסר אוויר. אל מול עיניו ראה את הבלונים הרפויים
שהשאיר בביתו, זיכרון לאותו יום הולדת נמהר. הוא הרגיש כמוהם.
רגלו נקמה את ניקמתה על הדוושה, סוחטת אותה עד הסוף ועוד קצת.
באותו הבוקר הוא קם לבד, ללא עזרת השעון המעורר. גופו פעל מאז
ומתמיד בדייקנות ובמחזורי חיים משלו, וכשכיוון את מוחו ערב
קודם להתעורר בשש- ידע הלה לבצע זאת בבטחון. הוא התמתח בפינוק
של חתול וקם על רגליו, מעיף את שמיכת הפוך לצד השני של החדר.
בעיניים עצומות למחצה השחיל את חולצתו מעבר לראשו וציין לעצמו
בסיפוק ש"אוי, אתה נראה טוב, לעזאזל". צריך היה לדעת מה עתיד
לקרות כשכוס הקפה הגירה ליטרים של רוק מפיו ואז גילה ששם שתיים
וחצי כפיות של מלח בישול משובח במקום סוכר. גיא ירק את התערובת
הדוחה לתוך הכיור, כשנתזים בלתי נראים משאירים מסלולים ישרים
וחדים כסכין. יבבה חנוקה מכיוון נעלו הלא-קשורה הבהירה מעל לכל
צל של ספק שלגור הכלבים שלקח לפני יומיים מידידתו באופן זמני
("..אתה תהיה לו רק משפחה אומנת, רק עד שאחזור מחו"ל. זה לא
כ"כ קשה, נכון  גיא'וש? אתה תעשה את הטובה הקטנטונת הזאת
עבורי, נכון??!". עשה.), יש תוכניות קצת אחרות עבורו הבוקר.
גיא בהה בשלולית צהבהבה שהלכה והתפשטה על נעליו. הוא נאנח.
שעה אחר-כך, והוא נוטף אגלי זיעה של בוקר עמוס במיוחד, הושיב
את ישבניו על הכסא הנוקשה, המוכר, שקיבל כבר את צורתו. הגנזך
הממשלתי פתח עוד יום.
מדפי עץ האלון הכבדים סגרו עליו מכל הצדדים,  וערימות החומר
שהיה עליו למיין, זכרון ליום העבודה שנקרא: "אתמול", קרצו אליו
מהצד המבולגן של השולחן. לרוב האנשים דמתה עבודתו, ואפילו היא
עבודה מיקרית של סטודנט ניצחי,  לעבדות משעממת בשכר מינימום,
אבל לגיא לא היה אכפת. הצד החולמני שלו, חבוי היטב במעטפת
נוצצת ורעשנית של גברבר משוח בג'ל, התחבר היטב לשעות הארוכות
רחוק מההמון, משאון היומיום ,טובע בניחוח עתיק של עיתונים
שלאיש אין יותר שימוש בהם. גם לא למוכרי הדגים. כאן, ורק כאן,
הרשה לעצמו להרהר בבחירות שעשה, להזות עתיד חלופי, שקט יותר.
גיא הכיר היטב את דימויו החיצוני בקרב "ערימת ידידיו", שחלקו
עימו, מי יותר מי פחות את חיי הלילה הפרועים שניהל, ורובם גם
היוו כתף מנחמת למצעד הבחורות שבורות הלב שהשאיר בדרך לפסגה.
כן, לא היה לו ספק בכך-הוא נועד לגדולות!
לעיר הגיע רק עם מזוודה אחת, פתק מהוה עליו רשום בדיו מחוקה
מספר טלפון נשכח ושמץ של בטחון עצמי. על הרציף בתחנת האוטובוס
עם המספר האינסופי, הוא הרגיש קצת אבוד. קאנטרי-בוי, חייל
משוחרר עם כמויות אדירות של רצון לנצח את העולם, אה-ועם חבר
אחד מת, שש אמות שתול באדמה. "פרח המשק", הנער עם הבלורית,
חברו היחיד. הילד הבודד שפנה אליו בכיתה א' והציע לו בבישנות
לחלוק את ארוחת הבוקר. הנער בפניו שפך את ליבו עד הקרביים
בהתאהבויות ראשונות בבחורות אשר השבו פניו ריקם. ובגיל עשרים
ואחד,  פורסמה בעיתון מודעה במסגרת שחורה המודיעה על חייל שנפל
"בעת מילוי תפקידו". והם אפילו לא התקשרו להודיע לו!!!!
אז הוא הלך.                                                
                                                           
 בלעדיו, עם ערימות מיותרות של חמלה-ואף לא כתף אחת אמיתית
ואיתנה לבכות עליה, לגיא לא היה טעם להישאר. בסערת רגשותיו הוא
השליך את מעט הבגדים שמצא בארון למזוודה, חיפש וחיפש עד שמצא
את מספרו של ידיד ישן מאיזה מחנה קיץ שהתגורר בדירת חדר בעיר ,
ונסע.
ההמולה בעיר הגדולה נשמעה בקושי במרתף החשוך של הגנזך. גיא
ננער מזכרונותיו, ונוכח לדעת שהערב ירד. כ"כ הרבה עבר עליו
מאותו רגע בתחנת האוטובוס. כ"כ הרבה אכזבות. החבר שהכזיב
והותיר אותו שם, ממתין לבואו, על הרציף. יומיים הוא נשאר שם!
ישן על ספסל, מכורבל במעיל ומרגיש כילד קטן והמום. בערבו של
יום שני, הוא הפך באחת מנער סגור, "מופנם" הם קראו לזה, חסר
בטחון, הילד שאומרים על מאחורי גבו שאביו הבוגד שברח עם אשה
אחרת הותיר בליבו צלקות שלעולם לא יגלידו- לגבר מחוספס, אלים,
השואף קדימה בכל הכוח, גבר שלא יבכה לעולם. גם לא בלילה.
אשה בשלה ודשנה, בגיל של אימו, הנבגדת, רק שמחה ותאבת-חיים,
שלא כמוה אספה אותו לביתה. נתנה לו מחסה ומזון והטעימה אותו,
בפעם הראשונה, ממטעמיהן של נשים. את הכל נתנה לו- פתחה בפניו
את ליבה ואת ארנקה. גם את רגליה פתחה. לא חסכה ממנו את דיבשם
ואת עוקצם של החיים האמיתיים: כסף, יוקרה, כוח , פיתויים,
צביעות, נשים. גיא גמע את מה שהציעה לו בתאוות לימודים אותה לא
זיהה בעצמו. הוא למד את סוד הנעורים ואת כוחם, למד שפניו הנאות
פותחות בפניו דלתות כשהן מעוצבות נכון, שגופו הצעיר והגמיש
מושך בחורות צעירות-ונשים בשלות גם יחד, אך למד גם שנשים בשלות
ודשנות יממנו אותו בצורה טובה יותר. הוא למד להחניף להן, לענג
אותן, להחזיר להן את עלומיהן לשבריר של שנייה, וגם קיבל תמורה
נאה בעבור שירותיו- שכר לימודים לקורסים סתמיים באוניברסיטה,
שכר דירה, ארוחה טובה... גיא נתן את עצמו בידיה כחומר ביד אומן
מוכשר ומנוסה, והתעצב תחת ידיה כסטודנט הולל, מקסים ואכזר
כאחד. את רגשותיו הכנים, את זכרון הבית וחייו הקודמים השליך
לפינה האפלה והנסתרת ביותר בליבו, סגר עליה את האור ונעל על
שני מנעולי בריח.
ברגע הנכון הוא ניתק ממנה, יצא לחיים הגדולים, ואכן, אילו חיים
הם היו...
הוא רצה להיות עשיר, מצליח, מפורסם. להשיג את כל מה שיאיר
החמיץ, כל אותם הדברים עליהם חלמו בהחבא,  בחשכת הליל בשדה
הפתוח, שתויים ופרועים ובעיקר- דחויים. חלומות הגדולה של יאיר
וגיא, או כפי שקראו להם במשק- "ג'יימס ודין", הרחיקו מעליהם את
חברת בני גילם, הנטועים היטב באדמת הכפר, ברעיון ההגשמה ובצריף
התנועה. הם היו צעירים, נלהבים וחרמנים, ולא מצאו מקום לפרוק
את זעמם על העולם, למצוץ מחדשות העולם וסלדו מעיתוני ה"תנועה
המאוחדת".
ואז הוא הלך.
גיא סיים לאסוף את חפציו. שלא כבדרך כלל, הפעם לא שירך דרכו
בעצלתיים, כמתכחש לחובותיו החברתיות למהר הביתה על מנת להצטחצח
למסיבה הבאה. הפעם היתה לו מטרה, פגישה חשובה. הוא שיחזר במוחו
את שיחת הטלפון הבלתי-שיגרתית שקיבל אמש.
מן השפורפרת בקעו שריקות וצפצופים יותר מן הרגיל. בינהם הוא
דימה לשמוע קול חלוש של בחורה.
- "הלו? מי שם? אני לא שומע!!"
בתגובה קיבל פרץ נוסף של שריקות, אולם הקול התחזק קמעה.
-" גיא?? אתה לא מכיר אותי, שמי @$#@ והתקשרתי בקשר
ליאיר...גיא?!"
הוא לא היה בטוח מה הוא שמע אבל את שמו של חברו הטוב, המת, שמע
בברור.
-" הלו? מה אמרת על יאיר?"
-" אין לי זמן.. בוא לפגוש אותי בקפה איריס מחר בשמונה..."
וניתוק.
גיא הכיר את קפה איריס, בר מעופש ומלא עשן בעיר העתיקה. מקום
בילוי לצעירים מפרברי העיר, שקראו עליו בעיתון ישן והחלו
להציפו בהמוניהם, גורמים בכך לבליינים הכבדים והמנוסים של העיר
להדיר ממנו רגליהם לאלתר.

במהירות הוא הגיע הביתה, משליך חפצים לכל עבר, עומד מול ארון
הבגדים, כשרק מגבת לגופו ובפעם הראשונה מאז  הגיע לעיר לא ידע
מה צריך ללבוש ל"אירוע" כזה. הוא הכיר את עצמו- זהו סימן לכך
שהוא מאבד שליטה, וגיא לא יכול היה להרשות לעצמו את זה, לא
במרוץ החיים המטורף של המקום בו חי.
הוא התפשר על קורדרוי חום, היחיד ששרד מ"חייו הקודמים", וחולצה
ירוקה, כשהוא שב ומזכיר לעצמו ש"בסה"כ אני לא מכיר שם אף-אחד,
ושזאת גם דרך להרוג שעה-שעתיים. נשב, נראה מה יש לבחורה להגיד,
ואם לא יצא מזה משהו לערב זה, אספיק לחזור ולהתלבש למסיבה אצל
סילווי".
מאושש, גיא יצא לרחוב.
הדרך אל קפה איריס היתה קצרה אך מלאת רמזורים. גיא קילל חרש את
פקקי התנועה והציץ חטופות בשעון. איך אזהה אותה? מיהי בכלל?
מה הקשר שלה ליאיר? ומה היא נזכרת אחרי יותר  משנה? גיא לא ידע
על אף בחורה בחייו של יאיר. אף-על-פי שדרכיהם בצבא נפרדו (יאיר
הלך ל"שחק בחיילים" בגבעתי, בעוד גיא סיים קורס מדריכי קשר
בעורף, ובכך נתן חותמת סופית לכל הבלתי משוכנעים במשק ש"בכל סל
של תפוחים מוצלחים, תמיד יש תפוח רקוב". הדימויים שלהם אף-פעם
לא ניחנו בפיוטיות-יתר), הם הקפידו להפגש בכל סופי השבוע שיאיר
הגיע הביתה. תמיד הוא נראה עייף וטרוד, "חייהם של 15 אנשים
מוטלים בכף ידי", הסביר תמיד בטון  הפיקודי שלו, המ"כ המהולל.
אילו ידעו פקודיו הציוניים ונוטפי האידאליים שמפקדם חובב
תרנגולות גנובות מהלול וחולם על ירידה סופית ומוחלטת מהארץ
הזאת, אוכלת  יושביה...
גיא הגיע לקפה. מבולבל ומהורהר, התיישב והזמין-" 1/3 קרלסברג,
ומהר". בחוסר עניין מיוחד, בהה במסך הטלויזיה שהקרין משחק
כדורגל ללא קול וריתק אליו שלושה מלצרים משועממים.
לאחר שעה וארבע-עשרה דקות, עת גמלה בליבו ההחלטה לקום וללכת,
עצבני ( עוד אף בחורה לא דפקה לו כזה ברז!), נכנסה בחורה צעירה
ומבט מחפש בעיניה. גיא סקר אותה במהירות ובחוסר עניין בולט.
היא לא נראתה חלק מסוג הבחורות איתן נהג לצאת. עכברונית כזאת,
שיער ארוך מונח ללא תועלת ממשית על גבה, בד לא-מובן עוטף את
גופה בצורת שמלה שגזרתה יצאה מן האופנה, עיניים חומות, דיבשיות
, יפות דווקא, מסתתרות מאחורי משקפיים.
ללא שהיות, ועם בטחון עצמי שלא אופיני לבחורות מה"סוג הזה",
היא נגשה לגיא, אחזה בזרועו, ובמילה אחת גררה אותו לשולחן פנתי
ונסתר :"בוא".
" שמי גל", פתחה ללא שהיות, "ואני אלמנתו של יאיר...".
גיא נאלם דום. האם לא שמע היטב? כל שהצליח לגמגם היה:
"מה...?"
" אולי כדי שאתחיל מן ההתחלה. נפגשנו במקרה בתחנת האוטובוס
המוביל לגולן. הוא עדיין חייל צעיר, מפקד בראשית דרכו, ואני-
משק"ית תמימה, הרגע יצאה מן הקורס וחלומות האביר הקסום במדים
וכנפי צניחה עדיין טריים בראשי.  הוא התעניין בספר שקראתי,
ומשם החל רומן בוסר טלפוני שנמשך, בהפסקות, חודש. בשל המרחק
והביישנות של שנינו, ניתק הקשר. חצי שנה מאוחר יותר, ושנינו
התקדמנו בסולם הדרגות והפז"ם, נפגשנו שנית, והפעם בתוככי הבסיס
שלי, אליו קיבל יאיר העברה. פרק הגישוש נמשך הפעם שבוע.  שנינו
היינו מעוניינים. שעות ארוכות ניהלנו שיחות מעמיקות, ולמדנו
להכיר אחד את השנייה לפני ולפנים. לבד ממספר מקורבים בבסיס,
איש לא ידע על הקשר האמיץ והבוגר שנרקם בנינו. יאיר ידע
שמשפחתי לא תראה  אותו בעין יפה , בן-משק, בלונדיני... לכן
הסתתרנו. לכן לא סיפר לאיש, גם לא לך. בשלב מסוים השתחררתי
מהצבא. הניתוק הכפוי עלינו הקשה את החיים. באחד החופשות
הקצרצרות והבלתי צפויות, הגיע יאיר לביתי. שעות הוא הידפק  על
הדלת, מתחנן בפני אבי שיתן לו לראותני, ולשווא. למחרת מצאתי
אותו על מדרגות ביתי. לא היה לי מושג שהוא בילה את הלילה שם.
בהחבא נסענו לרבנות. לטקס הצנוע הגענו בגפינו. רק שבועיים נמשך
האושר שלנו יחד...".
גיא נראה המום. שאלות רבות רצו בראשו, והוא לא ידע במה לפתוח.
"... וההורים שלך? הם ידעו?".
"הורי לא ידעו דבר", ענתה גל," חזרתי לבד הביתה, יאיר עלה
בחזרה לגדוד. הסערה השתוללה יומיים ושככה. לו רק ידעתי...".
היא הליטה פניה בידיה ובכתה חרש.
גיא לא ידע מה לעשות, כיצד לנחם, אבל הוא היה חייב להמשיך, גם
אם ידע שהוא מחטט בפצעים עמוקים :" לו ידעת מה?"
" לאחר שבוע, כך התברר, גילה אבי את דבר החתונה. הוא לא
השתולל, אף לא ביקש לשוחח עימי. הוא שלח ליאיר מברק בו הוא
מספר לו כי נודע לו דבר החתונה, וכי נשלחתי בפקודתו לדודה
רחוקה בצרפת , שם חליתי ונפלתי למשכב ממנו לא קמתי. הוא ביקש
במברק מיאיר שלא להטריד את המשפחה באבלה. יאיר נפל."
גיא נרעש מן הסיפור. דברים כה רבים לא היו מובנים לו. היתכן
שהכל מיקרי? "מדוע חיכית עד עכשיו כדי לספר לי?".
" עליך יאיר דיבר הרבה. היית יקר לו יותר מאח, וחוסר הגילוי על
יחסינו לך הכאיבו לו יותר מהכל. הוא הראה לי תמונות שלכם יחד
ושיתף אותי בכל הדברים עליהם דיברתם. הוא התפלא לראות שיש חיים
מחוץ למשק,  יחד רקמנו הררי תוכניות והרגשנו אותם
ההרגשות-הרצון להשתחרר מחברה לוחצת, מלאה בעצמה.
לפני חודשיים ילדתי את ביתנו הבכורה, פרי הלילה האחרון בו
בילינו יחד. היה זה יום ההולדת של יאיר, הוא היה בן 21 ושמחת
היום התערבבה בצער הלילה. הוא היה חייב להגיע לכפר, למסיבת יום
ההולדת שערכתם לו, ושממני נבצר להגיע. באותו הלילה הוא היה
עתיד לעלות ללבנון. נפרדנו בדמעות, והוא נסע למסיבה."
גיא זכר את אותו ערב. הערב האחרון בו חגגו יחד. היתה זאת מסיבה
נפלאה... צעירים מכל האיזור הגיעו, היין זרם כמים והמוסיקה
הפיחה חיים בעצמות הצעירות והמרקדות. גיא זכר שיאיר היה קצת
מרוחק, אולם כתשובה לשאלתו הפליט הלה בבדיחות הדעת:" משבר גיל
העשרים...".
"למחרת הגעתו של  יאיר ליחידה", המשיכה גל, "הוא קיבל את
המברק. יומיים אח"כ הגיעה ההודעה למשפחתו ולי- ' יאיר נפל בעת
מילוי תפקידו'.
כשמלאו לבני חודש ימים, אזרתי אומץ ונסעתי לבית הוריו של יאיר,
בכפר. אחסוך ממך את ההלם, הדחייה והכעס שהיו מנת חלקי. לא באתי
לבקש מהם דבר, רק שנייה לגעת בדבריו, להריח את ריחו, לקרוא
במכתביו. שם, בחדרו הישן, מצאתי מכתב סגור, ממוען אלי. אף-אחד
לא ידע מה לעשות עם המכתב שנמצא בכליו של בעלי ההרוג.
במכתב הוא מתאר את מערכת היחסים שלנו, את אהבתנו, את תחושת
האבל שלו, כנה ומלאה געגועים. הוא כותב שבלעדי אין לו חיים,
ושהוא יוצא לפעולה ממנה לא יחזור..."

העולם חשך על גיא. "..הוא..התאבד?!", ספק אמר ספק קבע.
" הוא הלך לבלי שוב. במתכוון הוא הלך בעיניים עצומות להקריב את
עצמו כדי שלא לחיות את הכאב. הוא עשה את מה שבו האמין, שכאשר
אדם מאבד את הטעם לחיות, את ההתלהבות, את האהבה וקם בכל בוקר
ליום נוסף, זהה בכל ליום אמש, אזי אין לו כל צורך בחיים האלו.
מייד כשנודע לי הסיפור כולו, על המברק שנשלח והסיבות האמיתיות
לכך שאיבדתי את חברי היחיד, שותפי לחיים ואהובי האמיתי, באתי
אליך. כדי שתשמע את האמת. אל תכעס על הוריך, על חבריך למשק. הם
באמת ובתמים לא ידעו מהכל הסיפור. אני יודעת שבמשך שבוע לפחות
לא ידעת שיאיר הלך. שנינו יחד, קשורים בחוט הגורל, גילינו את
החדשות הכואבות מעל דפי העיתון. כמוך התנתקתי מחיי הקודמים,
מהורי. כמוך ניסיתי לחיות איכשהו ליד האבל, כשכנה ותיקה, אלמנת
צה"ל בת 22...
אני עוקבת אחריך במשך כשבוע. צופה בך מרחוק, על כל מסיבות הפרא
הבן אתה נוטל חלק, על כל הבחורות בהן אתה משתמש כדי להשכיח את
זכרו של יאיר. אבל אני באתי לפה כדי לספר לך שהוא בכלל לא היה
כזה, הוא היה טוב ועדין, תמים וטהור."
גיא היה מבולבל ונרעש. היתכן כי לא הכיר את ידידו הטוב ביותר,
החצי השני שלו?
ללא אומר וללא מילות פרידה היא הגניבה לידו פתק, קמה ונעלמה.
רגליו היו כבדות וראשו סחרחר משטף המחשבות. הוא שילם ויצא,
נוסע ללא מטרה בדרכים.
רק ליד הים עצר, ויצא החוצה להאבק ברוח ובעולם כולו.
פה הוא נתן לעצמו דרור לפרוק את מטען רגשותיו. ההורים, החברים,
העיר המחורבנת הזאת, הניכור, הזיוף, הזיונים, הכסף.... שעות
צעק אל מול הים. שב ובועט, בעוצמת חיות שלא זכר שנמצאת בו. דמו
זורם סופסוף ללא הפרעה, נקי מאלכוהול וסמים וצביעות.

ועכשיו, עייף, מחוסר נשימה, הוא נוסע משם.
מציץ בפתק שנתנה גל בידו. שמו המוכר של רחוב. הוא לא יודע מה
הוא עושה. נוסע לשם.
הוא דופק חלושות בדלת. היא פותחת. אשה-מלאך בלבוש לבן. אמיתית.
היא משכיבה אותו, קפוא, במיטתה, מקלפת את בגדיו, מחממת אותו
בגופה. הוא מליט פניו בשערה, בוכה. היא מלטפת אותו באצבעות
מחשמלות, מחיות, נצמדות ביאוש של אפשרות אחרונה לחיים. הוא
שוכב איתה בעדינות אין-קץ, שוכב איתה כאילו במקומו.
הוא עוד לא יודע את זה, אבל כאן הוא כבר ישאר. יתן את שמו
לילדה הקטנה ואת חייו לאימו. יגלה שוב את ההתלהבות והחיים,
ולבנו הבכור יקרא: י א י ר.