"כפרה עליך, תעשי לי טובה, תני לי נשיקה"

"איזה יפה את... ממי את משורטטת"

"בובה... לא חבל?"

"בואי נשמה, תתקרבי שנראה אותך..."

לכו... לכו... לכו... לכו...
אני צורחת בלי קול, והם לא שומעים.
לילה עכשיו ואני מיטמטמת, ואני מרגישה שאני כבר לא לבד בעולם.
שיש עוד כמוני, שחשים תחושות דומות לשלי.
בכול אופן, אף אחד לא יחוש תחושה כמו שלי.

"גברת צעירה, התואילי נא לרשום לי את מספרך?"

"הו... הלוא מעולם לא ראיתי יופי כיופייך (לחישה לחבר:
"וחמוקיה... משהו משהו הם...")"

"עלמה מקסימה, הוא כמה עדינה את."

עופו, עופו ממני והלאה, אדבר אליכם דווקא בצורה יותר בוטה
מלאחרים.
דווקא כי אתם אינכם מעיזים להיות בוטים.
משתמשים בשפה עדינה כמרשמלו, מנסים להזיז משהו עם הגבריות
מודרנית, עם ההומואיות השייקספירית שפורצת ממכם.
כי כולכם אותו הדבר, אז תחושו מעט עממיות, תנו לה לחלוף על
בשרכם.
הרי הדבר דומה לדיבורכם הזבליים השלופים מן הקיבה ולא מן הלב.
הכתובים בנוזל הזרע ולא בדם.
הן אהבה לא עומדת בראש מעייניכם, הן הדבר היחיד שעומד נמצא
למטה, עמוק בתוך המכנסיים שלכם, ואולי לא כ"כ עמוק.