איך שהמילים יכולות לזרום כשאת בסערת רגשות.
איך שהמחשבות בכלל לא מסתדרות ובכל זאת מסתדרות.
איך כמו ביאליק, גם אני יכולה לכתוב שיר ארס פואטי, איך כמוהו
גם אני יכולה בשעת סערה לחשוב על מספר הבתים ומספר השורות
שיהיו בשיר שאני כותבת "מתוך סערת רגשות..."
איך אני בוכה כל הלילה דרך מישהי שאני אפילו לא מכירה, איך אני
צורחת בגללה.
איך אני פתאום אמיתית, מראה את עצמי בלי צל כבד שמכסה.
איך אני נושמת ועדיין חנוקה מבפנים.
איך הלב לא מוכן להרפות והמוח מכריח עד שגם הלב מוותר, אבל
אולי זה טוב, אולי זה עוזר.
איך אני עדיין מפחדת לכתוב את כל מה שעובר. איך אני בכל זאת
מתאמצת.
איך אני רוצה כ"כ אח"כ להסתכל על השיר שכתבתי ולראות שאני
אוהבת את מה שיצא ממנו.
איך כל כך הרבה נושאים מתערבבים לי בבת אחת
איך אבא יכול לאנוס ילדה שלו?!
והיא רק בת שש...

איך אני לא רוצה להפסיק להקליד, להפסיק לכתוב.
איך אני סובלת מכאבי גב עכשיו, מהישיבה השפופה והממושכת.
איך פתאום לא אכפת לי איך השיר יצא אלא העיקר שכתבתי מה
שהרגשתי.
איך אני יודעת שבעוד רגע זה שוב יהיה בולשיט ואני אתאכזב אם
אני לא אוהב את מה שכתבתי.

(ובכל זאת יצא לי שיר ארספואטי משהו... לא?)