הרמתי את הריס בשתי אצבעות.
ונשפתי חזק.
"לרגעים אחרים".
והריס נותר דבוק היטב לכף היד.
הרמתי את האצבעות קרוב לעיניי הנעצמות,
במחשבה יחידה: "לבטא רעיון"
והפקתי עוד נשיפה.
עם פקיחתן, היה הממזר הקטן עודנו שם.
אמצתי מצח וצמד גבות
ושוב עצמתי עיניי,
בבקשה
אנא "שלא אכאיב לקרוביי",
והוא שם, מחייך אליי.
הסתכלתי בו, לא מבינה. "רק שלא אחוש באשמה",
נשיפה אחרונה. והוא אינו שם.
כעת אעוט על עוד בקשה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.