סוף פברואר, ירד קצת גשם. מרב יצאה החוצה בבוקר בלי מעיל
ועכשיו אני חושב שאולי קפא לה המוח. נדמה לי שרוב הקרח הצטבר
בחלק הזה שעוזר לאדם להרכיב משפטים הגיוניים, כי היא התחילה
לקשקש לי כל מיני תיאוריות מטורפות. ישבנו במטבח ואכלנו פלאפל
שהבאתי, אפילו שכל הנייר בחוץ נרטב זה היה טעים. טיפות נפלו
לאט מהשקע מאחורי האוזן של מרב, למרות שהשיער שלה היה יבש
לחלוטין, זה כנראה תהליך התחממות טבעי. פתאום היא נברה בתוך
הפיתה שלה, שלפה מלפפון חמוץ והחזיקה אותו ארוכות בין האצבעות.
חיכיתי למוצא פיה, והיא פשוט אמרה - "אתה יודע איך זה מסוכן
לדחוף אצבעות לעיניים אחרי שאוכלים מלפפון חמוץ?" היא דיברה
והזיזה קצת את הראש, הרגשתי כמו ילד שמצמיד קונכייה לאוזן
ושומע גלים בראש שלה, הפשרה כללית. " זה תמיד מסוכן לדחוף
אצבעות לעיניים" ניסיתי להגיד בטון שלא יסגיר את זה שאני מנסה
נואשות להבין מה עובר עליה.  היא נעמדה, השתעלה כמו לפני נאום
חשוב ואמרה "אבל תחשוב עד כמה זה יכאב אם תעשה את זה אחרי
שנגעת במלפפון חמוץ". היא צחקה בטירוף, זורקת את ראשה לאחור,
והמים מאחורי האוזן טפטפו מהר יותר.
מרב שלי, הריאלית, הדכאונית, עם המבט העצוב בעיניים. איפה היא?
עכשיו יושבת לי במטבח חברה חייכנית שאוהבת לקשקש, עם בגדים מעט
רטובים ומוח בטמפרטורה של קורנטו. הסתכלתי מקרוב על השיער שלה
וראיתי שכבה דקה של קרח על הקרקפת. הבאתי מהמקלחת מגבת קטנה
והיא החלה לנשוך אותה בנגיסות קטנות מהירות וטענה לבסוף -
תוסיף קצת מלח ותחזיר לעוד 5 דקות לתנור. היא אמרה את זה במבט
הכי רציני שהצליחה למצוא, מנופפת באצבע מאשימה מולי, מאושרת
מהטירוף. כמעט שהתנצלתי על חוסר הטעם שלי, אבל התעשתי מהר.
החזקתי את המגבת על ידיי, תפסתי את ראשה מאחור והנחתי את
המגבת, עד שהיא הספיקה להיאבק. הזזתי את המגבת כמו שתמיד עושים
במספרות, מנסה לחמם את השכל הארקטי הזה שלה. קילוח מים עדין
ודק הרטיב לנו עתה את הרצפה. יכולתי להרגיש שמרב עצמה את עיניה
והחלה להתמכר לתחושה הזו. היא חייכה אליי את החיוך העצוב שלה,
הורדתי את המגבת ממנה, היא הסתובבה וקמה אליי ללא כל הבעה,
תופסת את ידי וסוחבת אותי למיטה שלנו.
נרדמנו כך מחובקים וכל הלילה הרגשתי שהיא רועדת מבכי. הבנתי
שהכל חזר לקדמותו, שהיא עצובה היא אוהבת אותי יותר. יום אחרי
זה קניתי לה עוד מעיל - רק שלא יקפא לה השכל.