New Stage - Go To Main Page

שי יודע
/
הביתה

מבט אחרון בחדר שלה, שהפך ערום וריק. שולחן הכתיבה כבר הועמס
על המשאית. גם ארון הבגדים, שתכולתו קופלה באופן מופתי בתוך
שקית ניילון גדולה, פורק וחלקיו נמצאים בארגזים.

המיטה, אותה מיטה עליה ניסתה להרדם במשך אינספור לילות לבנים,
גם היא כבר איננה במקומה, משאירה מאחוריה פינה מאובקת, בלי כל
זכר לכלום. הפוסטרים נתלשו באכזריות מהקיר, משאירים אחריהם
נייר צבעוני שכבר אי אפשר לגרד.

סולקה גם המראה, מולה הייתה נוהגת לסדר את שערה האדמדם כל
בוקר, לפני שיצאה לבית הספר, שממנו נפרדה לפני כמה ימים. כולם
עשו מסיבת פרידה כזאתי, אחרי שיעור תנ"ך, ואיחלו לה הצלחה
בהמשך דרכה.

היא נפרדה מכל החברות, שרובן סתם עצבנו אותה, ומכל הידידים,
שלא ממש הבינו אותה אף פעם, אבל תמיד היה נחמד לבלות בחברתם.
היא מתבוננת על החדר, ארבע קירות לבנים, תקרה עם מנורה חסרת
תושבת, ורצפה אחת. היא סוגרת את הדלת.

הסלון, בדומה לחדר, כבר ריק לגמרי. את הטלוויזיה הסבלים לקחו
עוד בהתחלה, יחד עם הוידאו ומדיח הכלים.
באותו היום, כשההורים שלה אמרו שהמשפחה עוברת דירה, היא התקשתה
להאמין. הרי לא הגיוני, פשוט לא הגיוני שצמד מבוגרים, הקוראים
לעצמם "אבא ואמא" יהיו כל כך חסרי נשמה. יעקרו אותה מהבית בו
התגוררה מאז שנולדה, מבית הספר בו הפיקה ציונים טובים במקצועות
ההומניים, ובריאליים קצת פחות, למורת רוחם. לעקור אותה לעיר
אחרת, מכל מה שהכירה, מהאנשים, מהמקומות, מבית הקולנוע הישן.

היא רצתה למחות, לזעוק, אבל ידעה שזה לא יועיל. הכל כבר
מאורגן, הם חשבו על הכל במקומה. היא הנהנה בהסכמה, אבל בתוך
תוכה צעקה, עד שקולה אבד.

אמא קוראת לה, היא צריכה להזיז את התחת ולבוא.
מבט אחרון במקום, שפעם היה ביתה, עכשיו דירה רגילה לגמרי, לשם
יעברו זוג נשוי טרי עם שני כלבים וחתול, או איזו אישה זקנה עם
עובדת פיליפינית.

מסובבת את המפתח בקול נקישה דקה ויורדת במדרגות למטה. אבא כבר
יושב שם, מעשן סיגריה ומקלל את הילדה הזו, שבגללה יעלה לו הכל
סתם עוד כסף, חושב כל מיני מחשבות איך לרמות את הסבלים. אמא גם
שם, כבר יושבת ליד ההגה וצופרת.

היא נכנסת למושב האחורי של המכונית, וסוגרת מאחוריה את הדלת.
הזוג הנשוי יעבור לשם, לבית שלה, מחר. את החדר שלה הם יהפכו
לחדר ילדים, בו יתגוררו בן ובת. הבן יהיה דוקטור לביולוגיה
והבת תהיה וטרינרית. אחרי חמש שנים הבולדוג ימות, והבן יהיה
קצת עצוב, אבל לא יבכה, כי לגברים אסור. הבת תיכנס לדיכאון
ותנדור שכשהיא תהיה גדולה, היא תטפל בחיות מסכנות, כי לאף ילדה
לא מגיע שהכלב שלה ימות ממחלת מעיים טפשית.

ביתה מתרחק בעוד המכונית נוסעת, עד שנעלם באופק.
יכול להיות שהזקנה תעבור לשם, מלאה בכסף, הפיליפינית תיקח אותה
כל יום לגן הציבורי. הזקנה תבהה בשמיים מבלי לומר מילה, פיה
פתוח קמעה, כאילו רצתה להגיד משהו אבל שכחה. היא תסתכל על
הציפורים ותזהה כל אחת מהן ומאיפה באה. היא תיזכר איך פעם,
כשהייתה נערה קטנה, היא נאלצה לנדוד ביחד עם הוריה למקום אחר.
הפיליפינית תיקח אותה בכיסא הגלגלים אל הבן שלה, רואה חשבון,
שאילולא הוא, שידע לטפל בכסף כמו שצריך, לא הייתה מועסקת כלל
בעבודה הזו, כמה אימו שנאה מתמטיקה.

היא עדיין לא הגיעה לבית החדש, אם אפשר לקרוא לזה ככה, סתם
מקום שתגור בו עד שתעבור למקום אחר, עם החבר שלה. שניהם יסיימו
את הלימודים, הוא בעסקים והיא ברפואה. תמיד רצתה להיות
וטרינרית. בהזדמנות הראשונה היא תעבור משם, תחזור לשכונה שגרה
בה. אבל זה לא יהיה אותו הדבר.

כשתזדקן, בנה ישלח אותה לבית אבות, רחוק משכונת ילדותה. היא
תמחה ותזעק, אבל בשקט, כי קולה אינו לצידה עוד.

היא רוצה הביתה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 23/3/04 8:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי יודע

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה