[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אייל רכטר
/
מים נולד מחדש

מרץ 97'/ינואר 98'

מים סגר את הדלת מאחוריו ויצא לרחוב החורפי. לא ירד גשם, אבל
גוש סמיך של עננים נח מעל לעיר, מקבל גוון כתמתם מהאורות שלה.
המראה היה מיוחד אבל מים לא התפעל. הוא לא היה נוח להתרגש,
ובדיוק מהסיבה הזאת הוא יצא הערב- השעמום שבדירה שלו כבר מילא
את כולה בשכבה צמיגית ודביקה שהגיעה לו כמעט עד המותניים. עוד
מעט והוא כבר לא יכול היה לזוז ופשוט היה טובע בג'לי השעמום
הזה. אבל לשעמום היתה תכונה משונה שנבעה מכך שהזין את עצמו
מנוכחותו של מים- כשמים היה יוצא מהדירה השעמום היה מורעב, מת
ונעלם. מים ידע לנצל את התכונה הזו לטובתו ופיתח מין משחק- הוא
היה נותן לשעמום למלא את הדירה יותר ויותר ואז, כשכבר בקושי
היה מצליח לזוז בתוכו, היה יוצא החוצה וחוזר מאוחר יותר לגלות
את הדירה נקיה וריקה, הרצפה מחייכת אליו שוב. הוא קרא למשחק
הזה רולטת שעמום, כמובן.

באותו ערב השעמום כבר היה כל-כך גבוה וצמיגי שלקח למים עשר
דקות לחצות את הסלון אל הדלת, מרחק של שבעה צעדים. ועכשיו
באוויר הפתוח הוא הרגיש קליל ונייד במיוחד. הוא רצה לספר לעצמו
סיפור, משהו שירגש אותו, וידע, בשלב הזה של חייו, שאם לא הוא-
אף אחד אחר לא יספר לו. לרגע הוא לא תאר לעצמו שכמעט יאבד את
חייו, ושכשיחזור סוף סוף הביתה ייתן ליום הזה את הציון 9,
הציון הכי גבוה שנתן עד אז ליום כלשהו בחייו.

למים היה יומן, וביומן הזה, בניגוד לאנשים אחרים שכותבים יומן
ומספרים לאף אחד מה הם עשו ואיך הרגישו, מים פשוט היה נותן
ציון לכל יום. על סקאלה של אפס עד עשר מים אמר לעצמו שאפס יהיה
היום שבו הוא ימות, ועשר- כשיגיע לגן-עדן. חוץ מכמה ימים
בודדים יוצאי דופן בדרך כלל הציונים היו בין ארבע לשמונה, יותר
לכיוון ארבע. לפעמים היה מציין בשתיים-שלוש מלים את מה שקרה
באותו יום.
שלישי, 15.10.96 - 5
רביעי,  16.10.96 - 6
חמישי, 17.10.96 - 8 (התקבלתי לעבודה בחפירות קיסריה)
שישי ,  18.10.96 - 2 (דנה עזבה)
שבת ,  19.10.96 - 3 (כנ"ל)

בסוף כל חודש מים היה מסכם את כל המספרים ועושה ממוצע, ובסוף
כל שנה- ממוצע שנתי. כשמישהו היה שואל את מים "מה נשמע" או
"איך החיים" מים היה עונה במספר. היו כאלה שחשבו שזה לא אנושי,
או מוזר, אבל זה בטוח יותר מדויק מ"בסדר", או "טוב", או "חרא".
ובכלל מים היה הבנאדם היחיד בעולם שהיתה לו הוכחה מתמטית ברורה
שהחיים שלו לא שווים: הממוצע הרב שנתי שלו מ86-' עד 95' היה
5.43, שזה נכשל לפי כל קנה מידה.

בניגוד למה שאפשר היה לצפות, מים אף פעם לא שקל התאבדות. באותו
ערב שהשעמום כמעט הכריע אותו הוא חשב לרגע שהוא עומד למות שם,
והמחשבה הפחידה אותו מאד. אולי הוא פשוט היה פחדן, ואולי זה
בגלל שהוא היה חושב לאט והתאבדות היא בדרך כלל מחשבה מהירה,
אחת המהירות שיש, ומים לא חי במהירויות כאלה. בגלל שחשב כל-כך
לאט מים לא יכל לעשות פסיכומטרי, אז הוא הלך ללמוד ארכאולוגיה
באוניברסיטה, שזה החוג היחיד כמעט שיכל להתקבל אליו. בדיעבד
הוא שמח, כי גילה שארכאולוגיה מתאימה לו: מים מאד נהנה לשבת
בצל של אתר החפירות ולאכול סנדביץ' עם גבינה לבנה; הוא יכל
לשבת שעות עם גוש אדמה, לפורר אותו בעדינות, לנקות אותו עם
המברשת, ובכלל לא היה אכפת לו שבסוף זו היתה סתם אבן. המפקחים
אהבו אותו כי הוא אף פעם לא התווכח והיתה לו הרבה סבלנות, והוא
אהב את אתרי העתיקות כי לא היו בהם אנשים חיים, ואלה לפעמים
העיקו עליו.

באופן מוזר, היו למים הרבה בחורות. הן היו נמשכות לאדישות שלו,
והוא היה מספק להן אותה בשפע, גם כשבאו וגם כשהלכו. הן תמיד
היו הולכות כי האדישות הזו נמאסת בשלב מסוים והן אהבו אותה רק
בגלל שקיוו שמתחתיה מסתתרת נפש סוערת שתאהב אותן לנצח. גם היה
להן טוב איתו במיטה, מה שהיה מחזיק אותן תמיד קצת יותר זמן.
מים היה מטפל בגוף של אישה באותה סבלנות ומסירות שבהן היה מטפל
בעתיקות, והיה מוכן להקדיש להן שעות בלי לצפות לתמורה. זו
תכונה נדירה שכולן ידעו להעריך ולפעמים בחורות שעזבו אותו מזמן
היו חוזרות לאיזה לילה, ומים לא סירב להן אף פעם.

היחידה שמים הרגיש שאהב באמת היתה דנה, למרות שאף פעם לא אמר
לה את זה, ובכלל לא ברור אם אפשר לקרוא למה שהרגיש אהבה, בטח
לא אם משווים את זה לרגשות של אנשים אחרים. מים לא איבד את
התאבון ואף פעם הלב שלו לא דפק יותר מהר. אבל הוא שמח שהיא שם
וכשעזבה אחרי שנתיים זו היתה התקופה הכי עצובה בחיים שלו,
למרות שגם העצב הזה הוא יחסי ולמרות שהרבה בחורות ניצלו את זה
שהוא היה לבד עכשיו. בשלושת החודשים אחרי שעזבה הוא שכב עם
הרבה בנות, והממוצע שלו היה 3.91. הנוכחות שלה לידו היתה חסרה
לו, והוא חשב אם היה משהו שהוא יכול היה לעשות.
"מים, אתה אוהב אותי?" דנה שאלה אותו באותו ערב גורלי, עדיין
מתנשפת אחרי ארבע שעות רצופות ויותר אורגזמות ממה שהצליחה
לספור.
מים ענה לה בשתיקתו הרגילה, אלה שהפעם היא נשמעה לו רועמת יותר
מכרגיל. תחושה מטרידה של אי-נוחות התחילה לדגדג בשיפולי בטנו.
דנה נאנחה והתיישבה בתנופה על המיטה, השמיכה נשמטת ממנה ומגלה
את שדיה.
"אני לא מבינה?אני פשוט לא מבינה אותך" היא הזיזה בתנופה
עצבנית את היד שלו שהיתה מונחת על גופה. "אנחנו כבר שנתיים
ביחד, כמה זמן אתה חושב שאני עומדת לחכות? אם אתה לא מסוגל
לאהוב אותי אז תגיד לי את זה חד וחלק וזהו."
למים היתה הרגשה שהוא צופה בהצגה שעולה על הבמה אחרי הרבה
אימונים וחזרות. לרגע הרגיש דחף להסתובב לאחור ולבחון את הבעות
הפנים של הצופים. והוא עדיין לא דיבר.
"אני לא יכולה ככה. מים אני לא יכולה ככה יותר, אתה מבין?"
דמעות התחילו לטייל במורד לחייה "אתה מבין?! אתה מבין בכלל
מילה ממה שאני אומרת לך?!" הקול שלה עלה לצעקה גבוהה, על סף
היסטריה.

מים לא היה בטוח שהוא מבין, אבל תחושת האי נוחות התגברה, שולחת
עכשיו פולסים חשמליים קצרים אל הלב שלו. משהו, עמוק בתוכו,
ניסה לצעוק לו שהוא אוהב אותה ורוצה שתישאר. זה עדיין לא היה
משפט מובנה, רק בליל של תחושות שמחלחלות לאט לאט החוצה, לעבר
התודעה.

"מים, כל-כך טוב לי אתך לפעמים, ותוך כדי גם כל-כך רע לי"
עכשיו דנה כבר בכתה ממש ומים התקשה להפיק משמעות מההברות
המקוטעות שנורו לעברו בזרם לא סדיר בין ההתייפחויות, "לפעמים
אני לא מצליחה להגיד לעצמי מה בכלל אני עושה עם אחד כמוך.
אתך." היא משכה באף, מתחילה לחזור לשליטה. "אני שואלת את עצמי
אם אתה מרגיש משהו כלפי," הקול שלה היה עכשיו יציב יותר, "אם
אתה מסוגל להרגיש משהו כלפי מישהי".
היא קמה מהמיטה והתחילה להתלבש כשהתחושות המחלחלות של מים הפכו
לזרם דק אבל סדיר שהתחיל לקבל משמעות בתודעתו.
"כל הזמן הזה קיוויתי שמשהו ישתנה ושבסוף תיפתח אליי" היא
כפתרה את הג'ינס והתכופפה לחפש את הנעליים שלה. בשלב הזה
התודעה של מים כבר בנתה משפט שהיה כמעט מוכן לצאת לאוויר.
"להתראות מים" דנה אמרה והרימה את התיק הקטן שלה.
מים פתח את פיו לדבר.
הדלת נטרקה על נקישות עקביה המתרחקים.
"אני אוהב אותך" מים אמר.  בלב.

כל הבחורות שהגיעו אחר כך לא הצליחו לנחם אותו, מהסיבה הפשוטה
שבניגוד להרבה גברים, ולמרות העובדה שהיה עושה את זה הרבה, סקס
לא עניין אותו במיוחד.

ואז הגיע אותו ערב גורלי שכמעט והרג אותו, ובסוף שינה את חייו.


מים הלך לפאב של סלע. הרבה פעמים כשמים חיפש קצת עניין הוא היה
הולך לשם. היתה לו תכונה כזו של חוסר נוכחות, ואחרי בערך שעה
שהיה יושב על הבר אנשים לא היו שמים לב אליו יותר והיו מדברים
לידו כאילו הוא לא שם. ככה הוא היה שומע הרבה סיפורים מעניינים
וכשהיה חוזר הביתה היה מספר אותם לעצמו שוב. לפעמים כשחזר משם
ונכנס הביתה מים היה מנסה לסגור את הדלת מאחוריו ומגלה שעומדת
שם מישהי.

אחרי הבירה השלישית, חצי גינס מחבית, מים כבר היה שקוף לגמרי.
השעה היתה כמעט שלוש וסלע עמד לסגור. פתאום נכנס מישהו, בחור
צעיר, שיער שחור עד הכתפיים, חולצה צהובה קרועה וג'ינס שחור
ישן.
"מה העניינים טובורג?" סלע חייך אליו. טובורג עמד קרוב לבר,
נשען עליו, הכתף שלו כמעט נוגעת בזו של מים.
"אחי, יש מסיבה. עוד עשרים דקות אמסטל יהיה כאן עם הג'יפ. הוא
הביא חומר חדש." סלע עשה כן עם הראש והסתובב להנמיך את האורות
ומים, שניחש שהם משתמשים בכינויים, החליט פתאום להצטרף אליהם.
הוא כבר הספיק לגמור את הבירה הרביעית ועדיין הרגיש טוב. לא רק
המוח שלו פעל לאט- גם המערכות הפנימיות שלו. כששתה אלכוהול,
הוא היה מרגיש את ההשפעה שלו רק ביום שאחרי.
?
סלע כיבה את האורות ונעל את הדלת, ומים נעמד לידו וליד טובורג
שבכלל לא שמו לב אליו. אחרי שתי דקות נעצר לידם ג'יפ. טובורג
התיישב ליד הנהג ומים נכנס עם סלע מאחור. אף אחד לא דיבר
והנהג, שמים ניחש שהוא אמסטל, הוציא מכיס החולצה שלו קופסת
מתכת קטנה והושיט אותה לטובורג שפתח אותה והוציא ממנה משהו
שהעביר לסלע מאחור. מים לא ראה מה יש בקופסה אבל הוא שמע משהו
נופל לרצפה והרים את זה. כדור קטן, כמו אנטיביוטיקה בצבע
חום-לבן היה עכשיו בין האצבעות שלו. טובורג וסלע בלעו, והוא
עשה כמוהם.

אחרי חצי שעה בערך הג'יפ פנה מהכביש הראשי ונכנס לשביל צר בין
העצים. מים הרגיש פתאום את הדם שלו זורם מהר בתוך העורקים. רק
בקושי החזיק את עצמו שלא יתחיל לקפוץ בתוך הג'יפ. המוח שלו
התחיל להתנקות פתאום כאילו רוח חזקה עברה לו בתוך הגולגולת
וניערה את כל האבק שהצטבר שם. מכונאי קטן עבר במהירות ושימן לו
את גלגלי המוח, אינסטלטור פרטי ניקה את כל המעברים. הג'יפ נעצר
ממש ברגע האחרון בתוך קרחת יער מוארת ומים ירה את עצמו החוצה
כמו מתוך תותח לתוך המון אדם. האנשים הקטנים המשיכו  להתרוצץ
לו בתוך הראש, לעבוד כמו מטורפים, ומים הרגיש שהוא מתחדד
והולך, שהוא חושב, שהו חי כמו שלא היה אף פעם. הוא כבר לא היה
שקוף יותר ואנשים נתקלו בו כל הזמן. מים קפץ והשתולל ביחד
איתם, מרגיש את המוסיקה שולחת לתוכו חצים דקים של אנרגיה דרך
הרמקולים הענקיים שהיו מפוזרים מסביב.

בחורה צעירה נצמדה אליו. היא היתה ערומה מהמותניים למעלה וכל
הגוף שלה מכוסה בציורים צבעוניים. היא הגישה שתי אצבעות אל בין
שפתיו ומים בלע עוד כדור, מרגיש חום שזורם אליו מהגוף שלה.
מסכים אפורים שתמיד הסתירו לו הכל התחילו להתפורר לו בראש,
כמעט באלימות, נמסים בחום ששידרה אליו. הגוף שלו התעורר והוא
היה מגורה, רוצה אותה, אוהב אותה כמו שלא אהב מישהי מימיו. הוא
בלע עוד ועוד כדורים, חומים, ואדומים, וכחולים. הדם שלו זרם
במהירות מסחררת והמוח שלו היה חד וגבישי וצלול. תחושת הזמן
אבדה לו ואיתה גם ההתמצאות במרחב. היו רגעים שכולם נראו לו
הפוכים והוא יכול היה ללכת על גזעי העצים ולקפוץ על הענפים
הדקים ביותר שבצמרות. כתמי צבע נשפכו מול עיניו, מתערבלים,
מתמזגים ושוב נפרדים בחגיגה נהדרת של ערנות חושית. הדבר האחרון
שזכר היה קפיצה לא זהירה אחת ואת האדמת מתקרבת במהירות אל
פרצופו.

כשמים פקח את עיניו הוא מצא את עצמו בקרחת יער, מכוסה בבוץ, דם
קרוש על המצח. לקח לו כמה דקות להיזכר איך הגיע לשם. חיכו לו
ארבע שעות הליכה אל הכביש הראשי ועוד שש שעות עד שאחד הנהגים
הסכים לעצור לו. כשהגיע הביתה הוא גילה שעבר שבוע, ושהאבק
והמסכים האפורים חזרו למקומם. אבל מים זכר את התחושות שחווה
וגם ידע איך להחזיר אותן. כשפתח את היומן שלו נתן מייד ציון 9
ליום של המסיבה, אבל לא ידע מה לכתוב בימים שאחרי. איזה ציון
אתה נותן ליום ששכבת בו מחוסר הכרה בקרחת יער גשומה? הוא זרק
את היומן לרצפה ויצא לחפש את סלע.

מאז השתנו חייו של מים. בכל בוקר היה לוקח כדור ומרגיש את אותן
השפעות ברוכות. הוא הפך לבן אדם ערני ומלא חיים. לא היתה לו
סבלנות יותר לכל הדברים הישנים, ליומן עם הציונים,
לארכאולוגיה. כשניסה לשחק ברולטת השעמום, אף פעם לא הצליח לשבת
מספיק זמן בשביל לתת לחומר הצמיגי להתחיל להצטבר סביבו. הוא
עשה פסיכומטרי ובתוך שנתיים הוציא תואר בפיסיקה. בהצטיינות.
הוא מאד נהנה מהלימודים ומהאתגרים החשיבתיים שהפיסיקה הציעה
לו.

שנתיים לאחר מכן סיים בהצטיינות את מסלול הדוקטורט המקוצר
בפיסיקה גרעינית והפך למומחה בעל שם עולמי בתחום. מים בלע
ספרים ומגאזינים מדעיים בקצב מסחרר, אף פעם לא שבע, אף פעם לא
שוכח דבר שקרא. הוא היה נמרץ ומלא אנרגיה ולא יכל לישון יותר
משעתיים בלילה.  הוא היה מנוי על שבעה מגזינים מקצועיים וכשהיה
רוצה לנוח קצת מהפיסיקה, היה קורא ספרות יפה ופסיכולוגיה.

ובמשך כל הזמן הזה הבחורות המשיכו לבוא, נמשכות הפעם לא
לאדישות שלו אלא לחכמתו. הוא התפלא לגלות שעדיין אלה היו בדיוק
אותן הבחורות ממקודם. מסתבר שכל עוד היה להן למה להימשך, לא
שינה להן מה זה בדיוק. ומים, שהיה עכשיו מלא אנרגיה, היה
מזדיין איתן בפראות כשהיו באות, ושוכח אותן כשהיו עוזבות אותו.
הוא המשיך לחשוב על דנה ותכנן לנסות ולדבר איתה שוב. כשיהיה לו
זמן.

בכל בוקר מים היה לוקח כדור. אחרי שלוש שנים, הוא גילה שאם הוא
מוסיף עוד כדור בערב אז הוא יכול לישון פחות ולהישאר ערני
ופעיל למשך רוב הלילה. הוא ידע שהכדורים מזיקים לו- באחד
הלילות הארוכים שלו הוא קרא שלושה ספרים על השפעה של סמים. הוא
ידע שתאי המוח שלו מתפוררים כמו בניינים עתיקים שנחפרו מתוך
מעטפת האדמה המחזקת שגוננה עליהם תמיד. הוא ידע שכל כדור שהוא
לוקח מפיל עוד חתיכה מהמוח שלו והופך אותה לגוש מת ונרקב. אבל
מים שנא את החיים הקודמים שהיו לו, ואמר לעצמו שהוא מוכן לשלם
את המחיר.

יום אחד הוא נתקל בדנה. זה היה בגן הציבורי, והיא דחפה עגלה עם
תינוק. הם עצרו לדבר, ומים הרגיש איך הרגשות הקודמים שלו אליה,
בעוצמה החדשה שיכל להגיע אליה עכשיו, חוזרים אליו. הוא יכל
לראות שגם היא לא נשארה אדישה- השפה התחתונה שלה רעדה,
והעיניים שלה נצצו. כשהתחיל לאזור אומץ ולהגיד לה שהוא עדיין
חושב עליה הרבה, היא אמרה פתאום "מים, מה קרה לך? אתה נראה
נורא. אי אפשר להכיר אותך בכלל. אתה נראה לא... לא אנושי." היה
לה קשה למצוא את המילים הנכונות, וקשה עוד יותר לבטא את אלה
שמצאה. היא התחילה לבכות.
"אתה מפחיד אותי. מה קרה לך?" התינוק שלה התחיל לבכות בעגלה.
מים עשה צעד לעברה והניח יד על זו שלה.
"אל תיגע בי! אני לא יכולה. תלך ממני!" והיא התחילה להתרחק,
הגוף שלה רועד, לא מסתכלת לאחור.

מים נשאר לעמוד שם דקות ארוכות, ואז הסתובב וחזר הביתה. הוא
ניגש אל הראי, בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן. על השולחן מאחוריו
נחה מעטפה שקיבל הבוקר, עם הזמנה להרצות בכנס בינלאומי
בהרוורד, וטיוטה של מאמר שכתב על ניצול אזרחי של אנרגיה
אטומית. מים לא ראה אותם. הוא רק ראה דמות מוכרת בקושי שמישירה
אליו מבט חודר, פראי, מפחיד, מתוך עיניים שזהרו באור מוזר, לא
טבעי כמעט. והעיניים האלה היו שקועות עמוק בחוריהן כאילו שאבו
אותן פנימה.

מים נאבק בדחף חזק להסתובב מהראי. הוא ידע שאם היה נתקל בעצמו
ברחוב, הוא לא היה מזהה את עצמו. יותר גרוע- הוא היה נבהל
מהדמות הזו. הוא היה רזה באופן לא-טבעי וצבע העור שלו ה...ה
דהוי ועכור כמו עובש על לחם ישן. הוא הוריד את החולצה שהיתה
תלויה עליו, גדולה היום בכמה מידות על גופו המצומק. אף שערה לא
גדלה על גופו. גוון העובש הופרע פה ושם על ידי כתמים אדומים
שנראו כמו כוויות. הוא נראה לעצמו זקן, זקן יותר מכל גיל. בשום
אופן הוא לא יכל להאמין שהוא מסתכל עכשיו על גאון מכובד בן
שלושים ושלוש.

דמעות התחילו לזלוג מעיניו, ממלאות את החורים השקועים שהיו
בתוכם ויורדות החוצה, מטפטפות בעצלתיים אל גופו הערום. הוא
ניסה לשכנע את עצמו שהגוון הצהבהב של הדמעות הוא רק אשליה
אופטית, משחק של אור וצל. הוא יצא אל מרפסת המטבח, משחרר את
חבל הכביסה מהגלגלת. בקצה אחד הוא עשה לולאה כפולה, מלביש אותה
על הצוואר. את הקצה השני קשר לסורגים החלודים, שדמו בעיניו
לעור שלו במידה מפחידה. גם כשהיה באוויר, שניה לפני שחבל
הכביסה עצה בברוטליות את הנפילה הקצרה שלו, חותך את גרונו
באלימות וחוסם את קנה הנשימה שלו, מים לא הפסיק לבכות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קופי לא תופס.
מה דעתכם על
ג'אווה?

הקופירייטר של
אלוהים מחלטר
בייעוץ למנהלים
של סאן


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/12/98 2:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אייל רכטר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה