לפני שנים רבות, כשחי לו האדם הקדמון בתוך מאורות, התרחשו
ניסים ופלאות. הומצא הגלגל, האש מהאלים ניתנה והברזל התגלה,
אבל עוד דבר נברא ואיש עליו לא ידע.
בחשאי בין הצללים, נחבא לו אדם איום ומרושע, שכולם ממנו פחדו
נורא.
את שמו אנשי הכפר לא יכלו לבטא, הוא היה מן מכשף שכזה, התעסק
במגיה שחורה, ופיזר רוע וסערה.
הוא היה גדול וחזק וגר במקום מבודד ומרוחק. הגברים מספרים
שמולו הם ניצבו ובו נלחמו, אך הוא נעלם בקסם משם, והנשים
אומרות שהוא זקן משוגע וחולה במחלה, והילדות פוחדות ובוכות
ומתייפחות שמא הוא יגנוב להן את הבובות, והילדים מבטיחים
שעליהן הם מגינים ושומרים.  
לאדם זה היתה מטרה, למצוא את התמצית, את הנוסחה לתוהו ובוהו,
שאת העולם יכסה בשמיכה אפלה שתחסום כל אושר ושמחה.
והוא חשב וחשב, וכתב וכתב גיליונות על גבי גיליונות של תוכניות
ומזימות חדשות, אך במוחו לא צצה תשובה.
עד שיום אחד בלי כוונה, שכח האיש לסגור את דלת המאורה כשליער
יצא, וילד שובב ילד נחמד שבדיוק עבר ליד, התגנב לבקתה, משום
שסקרנותו היתה גבוהה. אותו ילד היה ידוע במעשי קונדס ובטריקים
מצחיקים, והוא חשב לעצמו, אותו ילד פרחח: "זה יהיה נפלא אם
אנסה לרקוח שיקוי בקדרה, האיש הנבזה אותו ישתה ואז לקרפדה שמנה
יהיה!". הוא מיד ניגש לקדרה, ולידה ניצבו בשורה בקבוקים קטנים,
במיני נוזלים ממולאים - נוזל אדום, נוזל לבן, נוזל אופ-וויט,
ונוזל ירוק בעל תווית "גורם לצחוק". הילד הנרגש בין-רגע החל
במלאכה, לקח מבחנה, פתח ושפך את תוכנה, לקח אבקה כתומה ולתוך
בקבוק זרק אותה. המחזה היה כמו אנדרלמוסיה שלמה, צבעים
מעורבבים זה בזה ריחות שונים ומשונים, ופרפר אחד קטן, גם הוא
כמו הילד היה מסוקרן, הוא הריח ריח מתוק עולה מן המאורה וחשב
בכמיהה: " איזה יופי לי, ממש נהדר, כי בתוך המאורה שוכן לו
סוכר! אעוף לי לשם ואוכל לי לשובע ושוב ארחף לי גבוה". והפרפר
עף דרך סדק בקיר בצעד לא זהיר, ובגלל ערפול החושים הסתבכו
לפרפר המחושים, והוא נסחף לקדרה וטבל בתוכה. מיד צבעו השתנה,
והילד נרתע וקפץ לאחור בבהלה. הפרפר השחיר, כנפיו גדלו וגדלו
וגופו קטן, והוא נראה פתאום די מסוכן. הוא השמיע מן ציוץ
מזוויע, כמו צעקה, ונחת על האבן ליד הכניסה. הילד הביט בו מלא
פחד ואימה, הוא הביט וראה למה הפרפר נהיה, כמו זוג כנפיים
שחורות, אך לא עוד כנפי פרפר עדינות - אלא כנפי עטלף מגעילות,
והאיש שחזר ממסעו הארוך הביט בפרפר ברוך ואמר: "ילד נפלא, ילד
חמוד, אתה יצרת את היצור?". "כ-כ-ככן אדוני", ענה הילד,
מזועזע. "יפה מאוד, עבודה מרשימה. מגיע לך תגמול על העמלה, הנה
קח פרוטה וצא לי מהמעבדה". והילד מילא את הפקודה.
לאחר שהילד ברח, האיש היה שמח כל-כך והוא צעק בקול: "זה היצור,
זה התפלץ, זה מה שאותי חילץ, זו התשובה, זו אותה הצרה, אותה
רציתי לבנות, אך באיזה שם יש אותו לכנות?"  
"מממ... בוא נראה... כן! שנאה, זה הוא שם מעולה!"