אני לא יודעת איזה מן חטא חטאתי, מהו פשעי, שבגללו מגיע לי
לשבת כאן, בלי שם, זכרונות או עבר. אין מתחתי רצפה ולא תקרה
מעלי (לא כאלו שאני יכולה לראות, בכל אופן). אין כאן קירות או
רוח, וגם לא קרני אור. האור היחידי בוקע איכשהו מתוכי. אני
מניחה שהאיש שתכנן את המטוטלת הענקית הזאת לקח בחשבון שהבחורה
שתשב עליה בוערת ומאירה את עצמה כמו גחלילית, מבפנים.

אני חיה על מטוטלת ענק. מטוטלת שנבנתה, ככל הנראה, על ידי
איזשהו מדען משוגע, שתכנן אותה לפי חוק פיזיקלי משוגע בשביל
להבטיח שהמטוטלת שלו לעולם לא תפסיק להתנדנד. למה דווקא אני
יושבת על המטוטלת הזאת? אין לי מושג. לפעמים נדמה לי שנועדתי
לשבת כאן, ולפעמים אני חושבת שמסביבי יש עוד אנשים שמתנדנדים
על המטוטלות שלהם. אבל מכאן במילא לא רואים כלום.
המדען שלי הוא איש חכם מאוד. הוא לא הסתפק במטוטלת שזזה רק
לשני כיוונים, הוא החליט שהוא יוצא נגד כל מה שמייצגת הפיזיקה
הקלאסית וגורם למטוטלת שלו להתנדנד בין ארבעה קטבים. הבעיה
היא, שלעולם לא הצלחתי להבין לאיזה כיוון אני מתנדנדת; אין כאן
לא ימינה, לא שמאלה, לא קדימה, לא אחורה. ובכל זאת, עם הזמן
נקשרתי לקטבים האלו, שבכל אחד מהם אני מבלה בערך רבע מזמני.
נתתי להם שמות. קראתי להם חיים, מוות, מציאות וחלום.

השאלה המרכזית שאנשים שחיים על מטוטלת שמתנדנדת לארבעה כיוונים
שואלים את עצמם היא, איזה מהקטבים הם המנוגדים? האם אלו חיים
ומוות? או אולי חיים וחלום? חלום ומוות...? תהיות, תהיות,
תהיות. אני מהרהרת בסוגיית הקטבים תוך כדי שאני מנסה לבחור שם
לעצמי. אבל אני לא מכירה שמות יפים. המוח שלי ריק לחלוטין
מרבית הזמן, חוץ מאותן ארבע מילים: חיים, מוות, מציאות, חלום,
שמתנדנדות הלוך ושוב בראש שלי. ככה אני מבלה את חיי, חיים
מוזרים ועגומים, חיים שנעים להם בין ארבעה קטבים. וכל הזמן
המוח עובד, כמעט שורף את עצמו, במטרה לפתור את שאלת הקטבים
המנוגדים.
אבל אם להיות כנה, אני לא כל כך ממהרת למצוא את התשובה. העיסוק
בשאלת הקטבים ממלא את רוב הזמן הפנוי ועדיף שכך, כי זמן פנוי
הוא בעצם כל מה שיש פה, ואני במילא לא רואה את המטוטלת מפסיקה
להתנדנד בקרוב.

האוויר כאן השתנה. משהו כבר לא אותו הדבר. משב רוח על הפנים.
נעים! אבל.. רגע, רוח? כאן, על המטוטלת? מוזר. כנראה שנרדמתי.
כמה זמן ישנתי? אני לא זוכרת מתי הצלחתי להירדם כאן בפעם
האחרונה. העניים נפקחות מיד, הכל עדיין חשוך לגמרי, שקט ונטול
נפח כשהיה. אבל משהו בכל זאת שונה.
המטוטלת נעצרה.

כנראה שזה קרה בזמן שישנתי. אני יודעת שהיא נעצרה כי פתאום אני
מסוגלת להרגיש את הקטבים מרחוק. אני בדיוק במרכז.
מי היה מאמין? היא נעצרה. פשוט נעצרה. כל החיים המחורבנים על
מטוטלת ענקית שמתנדנדת בלי הפסקה ופתאום היא נעצרת. מה, עכשיו
צריך לרדת מכאן? אבל איך יורדים? יש רצפה מתחת? המוח מתמלא
פתאום בשאלות חדשות ומוזרות, ואני חשה בדפנות העורקים שלי
מתרחבות כאשר הדם זורם בהם ביתר מהירות.
בתוך זרם המחשבות החדשות הגפיים שלי הן החלק היחידי בגוף שלי
שמגיב, מאותת לי שבעצם אין בכלל זמן למחשבות. הידיים מנתקות
אחיזתן בשרשרת. קפיצה.
הרגליים פוגעות במשטח מישורי - רצפה. הידד!

עכשיו לאן?