בלילות היא יושבת שעות ובוהה בכוכבים, היא אומרת שהיא מחפשת לה
חיים אחרים.
"זה לא שרוצה לברוח לי מכאן כ"כ מהר, זה פשוט שתמיד טוב שיש
מקורות חלופיים"
אני מנסה לפתח שיחה, להשאיר אותה עוד קצת "תגידי את מאמינה
באלוהים?" "רק לפעמים".
אנחנו שותקות. אני שומעת את הנשימות שלה כאלה איטיות וכ"כ
מתוקות עד שפתאום נהיה שקט והן מפסיקות. אני מרימה את הראש
לאט, העיניים שלה עצומות והיא לא זזה בכלל אני מושיטה את היד
שלי לאט - לגעת, לנער.
היא פותחת את העיניים בבת אחת ואני רואה את הריאות שלה
מתנפחות, מתמלאות, יונקות לאט את האוויר החם המלא באבק... "מה
את נלחצת טיפשה? חשבת שאני אברח לך ככה?" "לא נלחצתי בכלל"
הקול שלי רועד והיא שוב צוחקת "יש לי עוד קצת, מבטיחה...היי,
ברחה לך דמעה."
אני עוצמת עיניים, יכולה לשמוע את החיכוך של הגופרית בקופסא,,
אני שואפת עמוק את הריח המתוק של עשן הסגריות שלה, מתאפקת,
נושכת את השפה.. "אולי תפסיקי לעשן?" אני לא מצליחה "בחייך מה
כבר נשאר לי? תהיי כנה, איתה ובלעדיה אני כבר גמורה...." ואני
שוב בוכה.
היא מחבקת אותי, אומרת שהיא מצטערת נורא.
אני נשענת עליה, מתרפקת על הדקות האחרונות שלי איתה, אני
מרגישה את הלב שלה פועם, את האוויר נכנס ויוצא מהריאות שלה,
היא לוקחת עוד שאיפה אחת עמוקה "תראי אפשר לראות את האצבעות של
אלוהים" והיא נעלמה.
אני נשענת אחורה, מדליקה עוד סגריה "מזה כבר משנה... מזה כבר
משנה איתה ובלעדיה אני כבר גמורה"