הריח שלו עדיין עלי. אני יכולה לנשום אותו, להרגיש אותו.
אם רק יכולתי להישאר איתו בחיבוק העז הזה עוד קצת,
אם רק יכולתי להצמיד אותו שוב חזק אלי ולעצום עיניים.
אם רק.
אני יודעת שהיו שם עוד אנשים, וגם הם רצו לגעת, לדעת, לנחם.
לאמץ אותו אליהם בחיבוק תומך.
ובעצם - לא היה לי הרבה מה לומר.
לא ידעתי מה לומר.
הוא נשק לי על לחיי, ועל המצח גם - כמו שאני אוהבת.
ובכל זאת משהו היה מוזר.
למרות, ואולי דווקא בגלל, הקרבה המוקצנת - חשתי בריחוק.
זה היה בעיניים שלו, במילים, בשברי הצחוק שנשמעו ממנו.
הוא לא היה שם. הוא היה אחר.
אבל ניסיתי להבין - אני לא יודעת איך אני הייתי מתמודדת
במקומו, ואני לא רוצה לחשוב על זה בכלל.
נפרדנו.
גם באוטו הייתי שקטה, למרות שזה לא אופייני לי.
בהיתי בדרך, בתמרורים שחולפים על פני, בצבעים המתחלפים
ברמזור.
וכל הדרך עוד הרגשתי את הריח שלו. עלי.
זה עוד גרם לי לחשוב איך להיות שם יותר בשבילו.
ומה עוד יכולתי לעשות,
האם זה היה עוזר אם הייתי נשארת.
אולי אפילו את הלילה יכולתי לבלות שם.
אולי לא.
ידעתי שאני לא ממש שייכת.
לא התאמתי לתבנית יותר.
הגעתי הביתה.
פתחתי את הדלת, וכשנכנסתי לחדר - פתאום הכל היה ברור.
אני רוצה אותך.
אני צריכה אותך.
כאן, איתי.
לא בטלפון, בין שיחות גנובות בלילה,
אני צריכה אותך לידי,
להיות שלך ושתהיה שלי.
אז בוא הביתה.
בבקשה... |