הלכנו בשורה לאורך המנהרה החשוכה, או שמא היה זה צינור ניקוז
נטוש. את הדרך הוביל הענק, שמטבע הדברים ידע מה הוא עושה - כך
לפחות הנחנו. אני הלכתי מאחוריו, בהיותי זה שסלד מקרבתו פחות
מכולם. שררה עלטה כמעט מוחלטת. מקדימה, במרחק, יכולנו לראות
אור עמום שהלך והתקרב אלינו. מי יודע מה מחכה לנו אחרי המנהרה.
יותר מקרוב, ניתן היה לראות שהמנהרה נפתחת אל תהום, אם כן אכן
צינור ניקוז. האור היה נקי ואפרפר, אור של ערב סתיו. עכשיו גם
יכולתי לראות את הענק מלפני, מגושם ולבוש בלואים. כשהגיע לקצה
המנהרה לא בזבז זמן, ובגמישות מפתיעה משך את עצמו אל סולם
שהתחיל מעל פתח המנהרה. בלית יכולת לחזור, עשינו אנו כמותו.
הענק התקדם במעלה הסולם בתנועות כבדות, שני שלבים בכל צעד.
לפתע, ללא סימן מקדים, נפתח מטר חיצים מלמעלה. כאילו האט הזמן
את מהלכו, ראיתי אותם יורדים מראש המצוק לכיווננו. מבלי לחשוב,
הנפתי את עצמי לצדו השני של הסולם, זה הצמוד לקיר, ואחזתי בו
בכל כוחי. אך הענק לא השכיל לעשות זאת. החיצים פגעו בו, בידיו,
בראשו, בפניו. חסר אונים, ניסה לגונן על עצמו. מתוך אינסטינקט,
הרים את ידיו לכסות על פניו, ועזב את הסולם. ראיתי אותו מתנדנד
לרגע ללא שיווי משקל, ואחר כך מתחיל ליפול אחורה, אצבעותיו
שלוחות כעת לתפוס בסולם, אך לשווא. צפיתי בו נופל יחד עם
החיצים, תדהמה אילמת בעיניו, חולף על פני אנשים מאובנים מפחד,
על פני אימהות המאמצות את ילדיהן לחיקן. |