ואני בכלל שיחקתי כל היום בכדורגל וחזרתי הבית כל כך עייף!
איך שחזרתי התקלחתי, אכלתי, עוד תקנתי משהו בשיעורים למחר ומיד
הלכתי לישון.

אבל אז היא נעלמה! היא לא השאירה זכר. פשוט לקחה את עצמה ממני
והלכה לה. הסתובבתי לצד שני, שלישי ואפילו רביעי. זחלתי לכל
פינה במיטה. התקפלתי התהפכתי אבל את העייפות שנעלמה לה לא
מצאתי.

בדרך כלל אני מתחיל לחשוב על כל מיני דברים.
על מה שקרה לי היום מה שיקרה לי מחר וכל מה שיקרה לי שעוד לא
קרה לי... אבל בלילה הזה התחלתי לחשוב לאן העייפות תמיד נעלמת.
לאן היא כל הזמן הולכת בדיוק בזמן שצריך אותה.

העייפות היא לפעמים ממש מעצבנת.
היא באה בדיוק כשיש מאוחר תכנית או סרט.
והיא הולכת באותו דיוק כשלמיטה היא איתי נכנסת.
רגע אני לא מסתכל וכבר היא נעלמת.

אז החלטתי לצאת ולחפש.
אבל איפה מחפשים?
במדור לחיפוש קרובים?
במחלקת אבידות?
במשטרה?
אולי בצבא?

או, אולי בכלל כתוב בעיתון!
או, אולי העייפות עצמה הלכה לישון
ולא יהיה ניתן למצוא אותה יותר בכלל בכלל.

אז קמתי ויצאתי לחפש.

בדרך פגשתי אדם זקן שהיה לו כובע לבן גדול גדול.
שאלתי אותו, אולי אתה יודע אדון נחמד לאן העייפות שלי הלכה?

אז הוא אמר לי שהדרך מאוד ארוכה. והיא נמשכת ונמשכת ונמשכת.
האמת, אני אגלה לך סוד קטן הוא אמר. אין לדרך הזאת סוף.
אף אחד לא יודע איך הדרך הזאת נגמרת.

אז איך אפשר למצוא את העייפות שהלכה לה?
אי אפשר למצוא אותה בני הוא אמר.
העייפות תמצא היא אותך.
היא תמצא אותך בדרך.

אבל איך היא תמצא אותי?
אני לא בבית, אני לא במיטה.
יצאתי החוצה והתחלתי ללכת.
איך היא תמצא?

האדון הזקן חשב וחשב ובסוף אמר,
העייפות נמצאת בתוכך.
היא בכלל לא התרחקה.
היא פשוט ממתינה בצד.
ברגע שתפסיק לחשוב הרבה
כשתרגע וכשלא תחכה לה
היא תבוא.

אז למה בכלל ללכת לחפש אותה?
למה לצאת לדרך? שאלתי

זו שאלה מאוד טובה אמר האדון.
אם תלך, גם העייפות תצטרך ללכת.
והיא תמיד תמיד מתעייפת.
בסוף תמיד נמאס לה ללכת.

בבוקר כשהתעוררתי מהחלום הייתי מאוד עייף.
למעשה, כל היום העייפות היתה איתי.
כנראה שעכשיו היא מצאה אותי או אני מצאתי אותה
ואחרי כלכך הרבה זמן שלא נפגשנו היא כעת מאוד עייפה.

פיהקתי בשיעור ופיהקתי בהפסקה.
פיהקתי מעייפות בדרך הביתה וגם בארוחה.
התיישבתי על הספה ומייד נרדמתי.
קמתי בערב והופ היא נעלמה.

איזה עייפות מצחיקה יש לי, חשבתי.
הולכת לטייל כל הלילה ובבוקר חוזרת עייפה.