הקירות סגרו עליה. החדר היה שחור, חשוך ובכל זאת מואר לגמרי,
קירותיו לבנים. היא הסתכלה, לא רואה כלום. בוהה באפלה, לא
יודעת אפילו למה. "למה אני פה?" אותה מחשבה שחזרה בראשה פעמים
כה רבות באה שוב, בכוח עצום. "אני לא אמורה להיות פה" היא חזרה
וחשבה "פשוט לא אמורה. אני אפילו לא מתאימה" היא עצמה את
עיניה, לחשיכה גדולה עוד יותר. "מה אני כבר עושה פה? אין לי
חברים, לא משפחה, לא אהבה, לא בית... רק את אותו השיר שנמשך
לעד..."
לפני שהיא הגיעה לשם, היא נזכרת, לפני שהיא הגיעה... האפלה
הסתחררה סביבה. היא נפלה על ברכיה. "אף פעם לא התחננתי" היא
אמרה בקול גדול, שהדהד בין כותלי החדר "אף פעם, בכל חיי, קצרים
ככל שיהיו. עכשיו אני עושה זאת" היא הרכינה את ראשה "אנא, תנו
לי לחזור, תנו לי לעזוב את המקום העלוב הזה... מה כבר יש לי
פה? מנגינה אחת ארוכה שנמשכת לעד. בשביל מה אני פה? לפחות זאת
אמרו לי, אם לא תתנו לי לעזוב, בבקשה!" היא צעקה. לפתע היא
שמעה קול: "את פה כי קבענו שפה תהיי. אנו לא צריכים לתרץ את
הסיבות, או לשנות את החלטותינו..." הקול הדהד בחדר "בגללך".
המילה האחרונה נאמרה עם כל כך הרבה בוז, הוא חדר לליבה. "אתם
חייבים!" היא צעקה "חייבים!" לפתע היא הרגישה כאב. כאב חד,
מפלח. הוא פילח את נשמתה, את גופה, את לבה. הדם הציף אותה.
"לא..." היא אמרה "לא כך..." היא לא יכלה אלא ללחוש זאת. "זה
לא ייגמר כך..." היא לחשה ברוך בעוד נוגעת בדם בידיה החשופות.
"אני עוד אחזור" המשיכה "לנקום." כאב מפלח, כואב, משתק. היא
נהייתה לבנה וצנחה חסרת תחושה אל הרצפה הקרה. לפתע דמותה
הופיעה בחדר, היא היתה שקופה למחצה. "מה זה?" היא אמרה "מה
קורה פה?"
"שחור הוא גם לבן" הדהד שוב הקול "וזה מה שקרה לך, יקירתי".
"לא! איני מבינה, מה לא עשיתי נכון, מה?"
"כבר אמרתי לך," הקול נשמע חסר סבלנות "שחור הוא גם לבן. רק
כשתביני למה זאת, תפנימי ותאמיני, תוכלי לעבור."
היא הרכינה את ראשה, נבלעת לתוך מערבות גדולה ויותר נוראה, אם
אפשר, של שחור ולבן.
שניהם יחדיו, עטפו אותה.