ביום שבת האחרון ברחתי.
ברחתי לצפון, לירוק העד, לשדה רענן מלא במוקשים שהפרות השאירו.

נדהמתי לגלות כמה דעתו של אדם יכולה להיות מוסחת כשהוא עסוק
בהימנעות מדריכה על חרא של פרות. והוא לבש את הכובע המגוחך של
רותם, ואני התלבשתי קייצית בפעם הראשונה מזה חודשים.
השמש מעלינו, עוטפת אותי בחום המנחם שלה, כאילו אומרת לי -
עכשיו את מוגנת, עכשיו את לא שם, עכשיו את יכולה להיות, פשוט
להיות.
והייתי. הייתי איתו, והיינו ביחד, ואהבנו, ודיברנו, וצחקנו,
וחייכתי חיוכים גדולים, כאלו שהייתי מחייכת פעם, לפני.

לפני... לפני ש...
ואז זה מתחיל שוב. מחלחל בי לאט, דרך מעטה המגן שהשמש בנתה
מסביבי. חודר אל מתחת לעור, נכנס לורידים, מגיע אל הלב.
זהו. גורלי נחרץ. נסיון הבריחה נכשל, ואני שוב בפנים - עמוק
בתוך מעגל העצב שחוזר על עצמו בכל פעם מחדש. החיוך דועך ונבלע
בתוכי, ופרצופי המתועב נחשף שוב. פרצופו של העצב - מתוסכל,
כועס, דיכאוני.
יופי, מטומטמת, מוח מעוות, הרסת לעצמך עוד הזדמנות לשינוי,
לחיוך קטן, לשמחה רגעית.
אבל זה לא מפסיק שם. כי אם כאבתי על המצב שנגרם, עכשיו כואב לי
על זה שאני כואבת על המצב שנגרם. הבנתם משהו? גם אני לא.
אני כבר מתחילה לחשוב שבחייים לא אבין.

2.3.04