יש את המדרכה שהולכת בעיגול, ליד התחנה של האוטובוסים שליד
הפלאפל. בדרך-כלל אני מגיע רק עד שם. קצת קשה ללכת על הקצה בלי
ליפול, קצת קשה קצת קשה וזהו, נופלים. משם יש את השביל הצר,
איפה ששומעים את הכלב נובח בצד השני של הגדר. קצת מפחדים
ואחר-כך כבר לא איכפת.
שמים את התיק ליד הכניסה. פעם ראיתי את אבא דורך חזק על השטיח
עם הבוץ ליד הדלת. הוא דרך חזק וירד למטה.
משם יורדים קומה קומה ובלב אני מקלל את כולם. קללות רעות כמו
שיאיר אומר בכיתה. את אבא אני לא מקלל, הוא לא מבין עברית. גם
אני יודע שהוא לא יצטרך עברית איפה שהוא עכשיו.
אחרי שיוצאים מתחיל האימון. הולכים בעיניים עצומות, הגעתי כבר
לשתי קומות ומסדרון. בסוף המסדרון מרגישים שנהיה אדום ואז
שולחים ידיים למשש את הקיר. שתי מדרגות, גדר חיה ומדרכה.
שלב שני, חישול. נגיד אני רואה ילד, והוא בגן שעשועים עם אחותו
הגדולה והוא לובש מעיל וצועק לה: "שרית, תראי אותי" והיא
צועקת: "נו, נראה אותך בזהירות", ונגיד היא אוהבת אותו ואפשר
לדעת את זה לפי היד שלה שמוכנה לתפוס אותו אם הוא יפול, אז ישר
צריך לחשוב חזק "הלואי שהייתי הוא, הלואי שזה היה המעיל שלי
ושרית היתה אחותי" ומקווים בכל הלב שזה יהיה אמת אמת אמיתית
חזקה. ועוצמים עיניים ומבטיחים הבטחות אמיתיות לקיום, ונדרים
ונשבעים. וכשפותחים, אז רואים שהוא כבר גלש ושרית מנקה לו את
החול מהמעיל ואומרת: "יאללה בוא, אמא כבר הגיעה הביתה בטח".
וקר רק קצת
ממשיכים למטה מול הגן שעשועים. ליד הבית שבונים עד שמגיעים
לרחוב איפה שכל החנויות והאנשים. ואז מחפשים משהו חדש להתחשל.
כמעט תמיד זה קל, הולכים למזנון שם יש אנשים שאוכלים. הכי טוב
חומוס ופיתה ושתיה ענבים מהמיכל הגדול.
ואז עוצמים עיניים וחושבים כל-כך חזק ומקווים בכל הלב עד
שמרגישים את החומוס עם הפיתה בתוך הפה, ובולעים פעם אחת
ולוקחים את הכוס עם הענבים, בלי לשים לב נושמים ואז שלוק ששוטף
את השאריות לבטן ויש טעם כזה סגול.
וכשפותחים אז אין, למרות שמקוים באמת. וחשוב להסתכל על העיניים
של האנשים כשעוברת להם המחשבה של "איזה מסכן הכושי הזה, בטח
רעב, למה אף-אחד לא מטפל בו? כל-כך קטן וכבר עוד מעט ערב". זה
קטע חשוב מאד, אם מפספסים אותו זה אימון של יום שלם שהלך.
אחר-כך החלקים הקלים, אבא נוהג והילד שלו מסתכל לחלון בברוגז,
בחוסר איכפתיות, בהבנה שבשתיקה, ביום-יומיות לנסוע ליד אבא.
או לראות את ספיר שכשיש את הצלצול האחרון היא רצה הביתה
והקופסא של הטושים הלבנים מצלצלת כמו הקול שלה כשהיא צוחקת. לא
קורים לה דברים רעים כשהיא צוחקת. היא צוחקת סתם.
עוצמים את העיניים ורואים איך העור נהיה יפה ובהיר וחלק ומקולח
והעיניים ירוקות והשער נעים ורך ובלונדיני. והמורה אומרת לי:
יופי בני, עבדת נהדר היום, אני רואה שאמא ואבא עזרו לך בבית.
אתה משתפר הרבה. והמחברת כתובה בעברית עגולה ומקווים חזק חזק
ורוצים ומבטיחים.
כשזה לא עובד יותר צריך להסתכל שלספיר אין פצעי יובש על הפנים
שמופיעים תמיד בסוף החודש כשנגמר הכסף ושאת השער שלה היא לא
מסרקת בעצמה. אפשר להקשיב כשהיא מספרת על תוכניות בטלויזיה של
אחרי הצהריים ועל איך היא לכלכה את הסלון בטוש כחול.
מבטיחים, נשבעים ומתכוונים. אם לא מתאכזבים באמת זה לא הצליח.
מפעם לפעם זה נהיה יותר קשה.
אני מנצח את העולם.