בדיוק בתקופה המחורבנת הצבא קיבל מענק מטורף. קשה להסביר בדיוק
כמה מטורף, אצלנו בבסיס בנו רחבת החלקה על הקרח, בדיוק איפה
שהיתה לפני כן רחבת המסדרים, והמסדרים בוטלו. למרות זאת אמרו
לכולנו להיות גם מחר בשש וחצי בבסיס. במקום המסדר, עמד שם
הרס"ר עם שני מחליקיים ביד ושני מחליקיים על הרגליים, וצעק על
כולנו שהגיע זמן שנלמד איך להחליק על הקרח, אם עד עכשיו אנחנו
לא יודעים. הוא תפס את גרוסמן ודחף לו את המחליקיים ליד.
"תלבש", הוא פקד. גרוסמן התיישב בהכנעה על הרצפה ולבש את
המחליקיים. בזמן שהוא לבש, הרס"ר שלנו, שלמרות שצו האופנה
העכשווי לא הורה על שפמים כאביזר מוביל, התפאר בשפם בעל מוטה
של כחמישים סנטים, מסורק יפה ומשומן בקצוות, התחיל להחליק
בחדווה, שפמו מתנועע ברוח הקלה של הבוקר. הוא חייך אל כולנו
תוך כדי החלקה, ועשה פירואט קצת צולע, אבל מרשים לאדם בגילו.
כשהתאושש מהסחרחורת הקלה התחיל לנסות לעצור, והצליח לעשות זאת
רק קרוב מאוד לגרוסמן, שעדיין ניסה ללבוש את המחליקיים. לשנייה
ראיתי בעיניו הקלה מוזרה, משהו שלא רואים בעיניים כל יום, ואז
הארשת ההכרחית לרס"ר חזרה אליו, והוא צעק אל כולנו בכעס:
"רואים, ככה מבצעים פירואט. אתם חיילים עלובים, לא תבינו את זה
בחיים." ואז הוא בעט קלות בגרוסמן ואמר, "מה העניינים איתך
גרוסמן, נדבקת לרצפה מהקור?"

נכנסתי לחדר וביקשתי מאמא שלי שתעזוב אותי בשקט. אחרי יום שלם
של החלקה הייתי חייב לנוח. באחת מהפעמים נפלתי חזק על הביצים
והייתי בטוח שאני מת שם, כל הבחורות מסתכלות ואני מנסה להוציא
מעצמי חיוך. הטלפון שלידי ניסה לגרום לי להתקשר אליה, כמו שהוא
תמיד עושה, ותמיד מצליח. הרמתי וחייגתי. הצלצול הראשון היה
עקר, והשני תפס אותה באמצע הקניות בסופר. "מה קורה?" היא שאלה.
"הרס"ר שלנו דפק פירואט", אמרתי לה באדישות. היא צחקה צחוק מר-
מתוק. "מה אתה אומר, ממש רס"ר אומנותי", היא אמרה בסוף צחוקה.
"ממש", אמרתי, "הוא גרם לגרוסמן להחליק איזה חמישים פעם מסביב
לרחבה, עד שהוא למד לעצור כמו שצריך".

למחרת בצבא היה עוד מסדר/שיעור החלקה על הקרח, והפעם גרוסמן
יצא רק עם עשרה סיבובים. אחר כך, כשראיתי חבר מהבסיס ואמרתי לו
שאני כבר לא מסוגל להחליק, הוא אמר לי שלו נהייתה שפשפת, למרות
הקור. אז שאלתי אותו למה הוא לא מנסה להוציא איזה פטור מהחרא
הזה והוא אמר, "אם זה מה שחייבים לעשות כדי להגן על המדינה, אז
עושים." עזבתי אותו עומד שם עם המחליקיים ביד, מלטף את השפשפת.
בדיוק כשנכנסתי לשירותים והתיישבתי על האסלה היא התקשרה,
והפלאפון שלי רטט, רטט שלפיו אני יודע שזו היא, רטט שלמרות
שהוא לא שונה ממש מכל רטט אחר, כאילו גם מלטף אותי ברכות.
עניתי. "איך ההחלקה של היום?" היא שאלה. "עוברת לאט", אמרתי
לה, "עובדים קשה." "מתי נגמר הסיוט הזה?" היא שאלה, מפגינה רגש
שהפתיע אותי מעט. "בקרוב, אני מקווה. עוד נפילה אחת ואני אתחיל
להחליק עם מגן ביצים." היא צחקה בצד השני, ואמרה, "תשמור
עליהם, חבל לי על הילדים שלנו". אני חייכתי לעצמי גם, חיוך
פרטי משלי בתוך תא השירותים, ואמרתי, "הילדים שלעולם לא יהיו
לנו." שמעתי ממנה אנחה. "תשמור עליהם בכל זאת", היא אמרה. "אל
תדאגי להם", אמרתי, מנסה שלא תתעצב, "הם בטוחים איתי".

יצאתי מהשירותים קצת עצוב, וראיתי את הרס"ר הולך מתוח וזקוף
לידי, בהליכה כמעט רובוטית. הוא נעצר לידי בזמן שהכנסתי את
החולצה למכנסיים, וטפח על כתפי. "הכל בסדר, יקי?", שאל. הבטתי
לרגע בעיניו. "הכל בסדר, הרס"ר". אולי הוא ראה שאני מעט
מצוברח, ותפס בזרועי. "בוא איתי, בוא נלך להחליק על הקרח",
למרות שלא באמת רציתי, נגררתי לעוד שעה של החלקה על הקרח עם
הרס"ר ועם גרוסמן, שמרוב שהוא החליק ביומיים האחרונים, נכנס
לזה בטירוף, והתחיל להחליק כמו מקצוען, עושה קפיצות וסיבובים.
הרס"ר ראה את גרוסמן הגאה, והחליט להוכיח לו שיש לו עוד דבר או
שניים ללמד אותו, והצטרף אליו בפירואטים משלו, עם השפם שהסתובב
איתו בגאווה, והם שניהם נראו כמו שני ילדים קטנים, ולא כמו שני
חיילים מבוגרים, ואני נשארתי שם לבד, ממשיך להחליק בסיבובים
מסביב לרחבת ההחלקה, וחושב על הילדים שלעולם לא יהיו לנו.