נמאס להתאמץ, אין לי עוד כוח,
מה רוצים ממני, אין לי מושג.
כל כך הרבה דברים מנסה אני לשכוח,
אבל כל הביקורות כבר הגיעו עד לגג.
מאשימים אותי על כלום, בגלל איזשהו רושם
שמשום מה הם החליטו עלי.
"זה לא מתאים לי", "מה קרה לי פתאום"...
במה חטאתי, אללי!

עוד לא נרגעתי, אני עוד אחזור,
לא אוכל כך לשתוק כאן לעד.
אני מנסה להבליג, אך יש גבול לסבלנות,
וכך "פתאום מתגלה" בי עוד צד.

מה לעשות, כך הוא אני, מנסה לא לכעוס, לא לצעוק,
עד שלבסוף הכעס עולה על גדותיו, ואני מוצף, נסחף בכוח זרמיו,
מתפוצץ, וכועס, ולזמן מה אינני מסוגל לעצור או לשתוק.