היות שבהרבה קטעים אני כותב בליווי מוזיקה, פירושו של דבר
שאין מוזיקה מוכנה. זה נותן אורך חופשי לכל במאי להוסיף לפי
אינטרפרטציה שלו או לכל אדם שמבין לפי רוחו. בהרבה קטעים מופיע
מסך. הכוונה היא שעל המסך צריכים להקרין קטעים שמופיעים במחזה.
כדאי להשיג קטעי עיתונים שונים. כל במאי שמעלה על הבמה קבוצת
רקדנים או רקדניות, יכול לעלות על הבמה שניים או שלושה רקדנים
לפי היכולת של הבמאי להשיג את האנשים שרוקדים. כאשר אני כותב
"מאבק" תוך כדי ריקוד זאת אינטרפרטציה שאני נותן לקטע. לגבי
הלבוש אני ממליץ על מכנסיים שחורים. אני מציע כאשר הם רוקדים,
הם מדקלמים או שרים את השיר. אני מציע לביים את ההצגה לפי מה
שכתוב בהסבר על ההצגה.

חלק א'
(שעות הערב, דן יושב במשרדו, עיתונים מפוזרים על הרצפה. דן
מקבל טלפון מהמזכירות העיתון).
אלחנן - אני רוצה שתבוא מייד למערכת.
דן - אולי אפשר להמתין? מצבי קשה עכשיו.
אלחנן - משום כך אני מבקש שתבוא.
דן - אני חייב לנסוע קודם להורים שלה.
אלחנן - לפני שתיסע אני מבקש שתבוא אלי. ביקשתי מהמשטרה להעמיד
בראש צוות החקירה את הקצין לפרדון.
דן - ... אני מגיע מייד.
(במערכת)
שאול - מה קרה עם קצין לפרדון, דן?
מדוע הקצין פה? דן ולפרדון היו מעורבים באיזושהי פרשה בהצלחה
רבה. והוא בעל מקצוע.
דן - כמה אני מצטער. איזו ילדה צעירה. לפעמים יש לי חשק להרוג
אותם...
עיתונאית - איך אתה מדבר?
לפרדון - כולנו נרגזים. (תוך כדי כניסה למערכת)
עיתונאית - זה מקרה קשה מאוד. אסור לנו לשתוק.
לפרדון - זה נוגע לנו יותר כאשר זה קורה למישהו קרוב אלינו.
אלחנן - טוב, רבותיי, מספיק לדבר. נתחיל בפגישה. מדובר באונסים
בשרשרת, נשים, נערות, ילדים ולצערי גם אחייניתו של דן. שיתוף
פעולה בין העיתונות והמשטרה הכרחי כאן.
דן - אני מאחר לפגישה. אני נוסע לבקר את אחייניתי, היא בבית
חולים (יוצא).
עיתונאית - מנוולים! בסך הכול ילדה תמימה שחזרה בערב מהחברות
שלה הביתה.
(דן חוזר).
שמואל - אני מצטער, דן, על מה שקרה לבת אחותך. צריך לתלות אותם
אחד אחד.
חנן - טוב, אני חייב ללכת לאחותי לראות מה המצב.
(העיתונאית הולכת לצד, בוכה. דן ניגש אליה).
דן - מה קורה, עפרה?
עיתונאית - תאמין לי, דן, עד עכשיו יכולתי להתאפק. אבל כאשר
שמעתי מה שקרה לבת אחותך לא יכולתי יותר. עד עכשיו שמרתי את זה
בפנים (בוכה).
(דן מחבק אותה).
דן - מנוול. לא יאומן. אדם מאוד חשוב.
עיתונאית - אני מכירה אותו. אחד מהמפורסמים ביותר. לא היה לי
כוח לעמוד נגדו. הרבה חברים וידידים עומדים לצידו, שופטים...
תאר לך את אותה ילדה מסכנה, יושבת לבדה עם ההורים שלה. ילדה
נבוכה, מלאת זעם, כאבים... ואלה מהצד השני לבושים יפה,
מחייכים, לוחצים יד לשופט. (כניסה של השופט).

(בבית המשפט)
נעמה - אינני יודעת. הכוח עומד לצידם של בעלי היכולת, והילדה,
מסכנה, מחזיקה בכוח את השרוולים של האימא והאבא שלה, מרוב
פחד.
אלחנן - השופט אפלבוים מבקש לבוא אליו. אם תראי את חנן, בקשי
ממנו לגשת ללשכה של השופט.
(פותח את דלת הלשכה, בפנים עורך דין והשופט).
שופט - בעניין ההוא לא מדברים עכשיו.
דן - אתה מבקש לדחות את התיק של האחיינית שלי?
שופט - אין ראיות מספיקות.
דן - בשבילי זה לא סוף פסוק.
חלק ב'
(בר, מוזיקה, אנשים מסתובבים. אילנה ודפנה מחכות לדינה).
(על הקיר תלוי מסך גדול).
אילנה - (למלצרית) איפה דינה?
מלצרית -  לא יודעת. לא ראיתי. דינה הייתה אצל רמה, עזרה לה
לטפל בתינוק, היא משתתפת באיזשהו קורס. היא רוצה חיים אחרים.
יש לה ילדים.
דפנה - כל הכבוד.
אילנה - בעלה, הוא חרא כזה! המנוול האשים אותה בגנבה. אני
מוכרחה לדפוק אותו.
דפנה - המשטרה מגייסת בחורות עם כושר, כדי לפעול נגד אנסים.
אני הולכת על זה.
אילנה - זה ממש צחוק, אבל בכל צחוק יש משהו מן האמת. כבר נמאס
לי לחיות עם הרגשה כזו של השפלה, בלי כבוד. אני אומרת לך
שבארצות אחרות זה שונה.
דפנה - זה נדמה לך. בכל מקום אותו דבר.
(עוברים כמה בחורים, ממזמזים אותן).
אילנה - חוליגנים! אתם חושבים שאני זונה? (קוראת לשוטרים)
(שוטרים נכנסים לבית קפה)
אילנה - תעצרו אותם!
שוטר - מה קרה?
אילנה - הם תקפו אותנו!
בחור - אז מה יש לך תחת של זהב?
(השוטרים עוצרים את שני הבחורים).
בחורים (מובלים למעצר) - להתראות מחר! מחר ישחררו אותנו, כך
הוא החוק!
אילנה - בואי נלך הביתה.

(אילנה ודפנה וחברה נוספת הולכות לבית של רמה. נשמע בכי של
תינוק. הן נכנסות לדירה).
רמה - מה יהיה עם הבעל שלי אם ישחררו אותו?
דפנה - הוא מנוול גדול, בקושי עובד.
רמה - איזה לב יש לגברים שיכולים לעולל דברים איומים כאלה,
לגרום סבל לילדים שלהם.
(רמו נכנס לדירה של רמה תוך צעקות).
רמו - למה קראתם לשוטרים?
רמה - היא לא עשתה שום דבר. הוא ניסה להתעסק אתה.
רמו - מה איכפת לך! בא לו עליה.
(רמו תופס לדינה את היד, דוחף אותה החוצה, לרחוב).
(אנשים ברחוב שואלים מה קורה. אילנה יוצאת החוצה).
אילנה - תקראו למשטרה! תתפסו אותו! מנוול!
אל תתנו לו לברוח מהידיים של השוטר!
איש - אפשר לדעת מה מתרחש פה?
אילנה - הבן זונה רוצה לאנוס אותה! מה אתם עומדים כמו
דחלילים?
(מירב ניגשת לאילנה).
מירב - הפעם הכל בסדר, עכשיו רמו איננו. הוא יבטיח לגמור
איתה.
אילנה - רמו, יש לו קשרים. אין לי רחמים עליו.
(נכנס יוסי, אח של רמו).
יוסי - אחי מחפש אותך, מירב.
מירב - אני מעדיפה למות לפני שהוא ימצא אותי.
אילנה - בעלי, יוסי רוצה לנצל את דינה.
יוסי - תשתקי את! (רוצה להרביץ לה).
אילנה - יש לי חברה ששמה דנה. תמיד היא באה לעזרתי.
(מופיעים שוטרים).
שוטר - כולם מתבקשים להתלוות אלינו לבית המשפט. יש לי צו להבאת
בית המשפט.


חלק ג'

(אולם בית המשפט. במרכז הבמה כסא השופט. מאחוריו דלת. שולחנות
הקטגור והסנגור משמאל ומימין. ספסלים לציבור. ברקע מוסיקה
איטית).
(בפינה הימנית אישה בלבוש מיוחד, בפינה השמאלית גבר בלבוש
מיוחד.
ריקוד מביע אכזריות בריטמוס מיוחד).
על הקיר מוקרנת שקופית: "מן הימים הפריהיסטוריים ועד ימינו
מילא האונס תפקיד מכריע. אין הוא אלא תהליך מודע של הטלת אימה,
פשוטו כמשמעו, שבאמצעותו כל הגברים שומרים על כל הנשים במצב של
פחד" (סוזן בראונמילר). שנים נלחמים על מעמד בחיים תוך כדי
תנוע ריתמי.

אישה (מתחילה לדקלם, מלווה במוסיקה תוך כדי תנועה ריתמי. על
הקיר מוקרנות שקופיות ובהן קטעי עיתונות).
רוצה לאהוב
אני מחפשת גבר
שיראה בי אישה,
ולא זונה.
כה גדול הכאב
גופי מחפש
זרועות חמימות
שיחממו את גופי.
האם גורלנו הוא רק לסבול?
אלוהים!
מדוע מתאכזרים אלינו החיים?
רק משום שאני אישה?
מתי ישתנה גורלנו?
לא! כל עוד הנבל, חלאת האדם, המושחת
מאיים על חיינו.
אלוהים!
תן לנו תקווה לאהוב,
חלום לחיות.
תאיר לנו את החיים!
כדי שנוכל להיות בת אדם.

השקופית מתחלפת: התוקף, המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה
כל מה שביכולתו לעודד שיכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון
שלו. אם לא עולה הדבר בידו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. הצורך
זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית
וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת. ככל שגדול כוחו של התוקף
כן גדל כוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם, ובאותה מידה
נשמעים טיעונים.
(ג'ודית לאויס הרמן, "טראומה והחלמה").


גבר (מתחיל לדקלם, מלווה במוסיקה, תנועה ריתמית תוקפנית)
אני גבר!
זכותי היא בכל,
להשפיל, להכות.
אהבה זו לא מילה
שקיימת בלקסיקון שלי.
אהבה, ליטופים,
חיבה ללא תמורה,
לא קיימות.
בלא חיבה, בלא אהבה, בלא חסד,
האישה תיתן לי את גופה.
רק מין, שום הערכה.
הכוח זה אני!
החוק יצעד תמיד לצדי!
אהבה לא קיימת היום,
הגבר שולט, ורק הוא,
ולא ניתן לאישה לשלוט,
הרי כל כוח בידה מחליש את מעמדנו.
כל הכוח בידינו,
כך אני בונה את חיי.

(אולם בית המשפט, צעקות, נכנסים שוטרים עם אסירים כבולים
בשלשלאות. נשמעת צעקה "בית המשפט"! נכנסים שלושה שופטים
בגלימות שחורות, עולים אל מרכז הבמה. ברקע תופים).

מוקרנת השקופית: שופטי בית משפט העליון אמרו בהחלטתם: "השפלות,
הכיעור והתוצאות הקשות של האונס מציבים אותו בין מקרי האונס
החמורים ביותר שאירעו אי פעם. לא נוכל למחוק את מוראות האירוע
מזיכרונה של הילדה התמימה, שוודאי ירדפוה כל שנות חייה, אך
בידינו להגן על הילדות הרכות המתהלכות בינינו על ידי כליאתו של
האנשים".


השופטים:
הזמן לא עומד מלכת.
סחרור היצרים הולך וגובר,
ועם הזמן חולף הכל,
אין סכר שעוצר
את העוולות, את הכאב ואת אי הצדק,
והעולם כמנהגו נוהג.
חיים מכוערים, שלא יודעים מעצור,
אנשים בתלם הולכים, כמו עדר,
אחר העוול, כסף, כוח, הבל,
כסף, כוח, קונים הכול, גם שקר, גם אי צדק,
מרכין ראשו מול עוול, ממון רמאות ומשפט.
הקורבן הופך לנאשם,
הפושע לצדיק.
אלוהי המשפט,
מתי יהיה צדק בעולם?

(השופטים ועורכי הדין יושבים על מקומם).
(מול בית המשפט הפגנה, שלטים עם תמונות של האנסים. על הבמה
מוקרנת שקופית)

שופט - תיק מספר 1304, הטיעון - אינוס והתעללות באשה ובבני
משפחתה.
סנגור - יש ראיות מוחשיות לברוטליות ולהתנהגות לא אנושית כלפי
האישה והילדים.
קטגור - כל אלה הם סיפורים, שהאישה המציאה כדי שהנאשם יהיה
חייב לשלם לה דמי מזונות.
שופט - רגע, רגע,, אני רוצה להבין את הקטע הזה. אישה, יש לך מה
לומר?
אישה - (בקול שקט) הוא נוהג בברוטליות בחיי הנישואין שלנו.
סנגור - ספרי על ההתנהגות שלו.
שופט - יגיע תורך, תירגע.
אישה - הוא אומר שאני והילדים שייכים לו.
קטגור- וזה לא כך?
אישה - שאני רכוש שלו. בשלושת השבועות הראשונים הוא אמר לי
שאני צריכה להתייחס אליו כמו אל אלוהים.
בעל - שקר וכזב, כבוד השופט, זו אישה שקרנית.
סנגור - תירגע כבר, תן לה לדבר.
אישה - על דברתי. כך זה היה. ואם לא רציתי, אז...
קטגור - כל זה שקרים, כבוד השופט.
סנגור - יש עובדות, ראיות - סימנים על גופה.
שופט - אני רוצה לשמוע את האישה.
אישה - אם לא רציתי לשכב אתו...
קטגור - אני מוחה, היא לא יכולה לדבר כך!
שופט - אתה מפריע.
אישה - ואם הוא רצה ואני לא, רצוני לא נחשב.
(הבעל מתלוצץ, צחוק באולם).
שופט - שקט באולם, זאת בעיה טראגית ואין כאן מקום לצחוק.
אישה - כשלא רציתי, נלחמנו ממש, והוא השתולל בזעם בגלל שסירבתי
לא. אני בכיתי, התחננתי, והוא התרגז ואמר שאני אשתו ושאין לי
זכות לסרב לו. היינו במיטה, והוא יכול לכפות את עצמו עלי, תראו
איזה גוף גדול יש לו. והוא פשוט הצמיד אותי למיטה ואנס אותי.
אמרתי לו: לא! (צועקת בכאב).
שופט - בדיוק כך היה?
קטגור - יש לו זכויות, הרי היא אשתו.
סנגור - כך צריך להתנהג?
קטגור - שהוא ילך לחפש זונות.
שופט - אני מזהיר אותך, אני מבקש לדבר בלשון אחרת.
סנגור - עלי לציין שהוא גירש אותה מהבית. זה כמה חודשים הוא לא
מפרנס את המשפחה.
שופט - בטרם אפסוק, יש לקטגוריה ולסנגוריה משהו להוסיף?
סנגור - אני טוען כי לפי חומרת המעשה זהו אונס, ולא משנה אם זו
אשתו. ברגע שהאישה אומרת "לא!", לפי כל דין זהו אונס. לעניין
המזונות אין משקל מכריע בטיעון.
שופט - כבוד הסנגור?
קטגור - ללקוחי יש התנהגות ללא רבב. אם אשתו לא רוצה להתמסר לו
לילה אחד הוא צריך ללכת לבית סוהר?
סנגור - באמת? באיזו קלות אתה מתייחס לשוויון ולזכויות הפרט?
(בקהל נשמעים קולות: מנוול, חלאת אדם, תתפגר).
שופט - אני מבקש להוציא מן האולם את המתפרעים הללו. בעוד
שבועיים יינתן פסק הדין.
(קם ויוצא).
(הקהל מתחיל להתפזר).
הבעל (מתפרץ) - אני אהרוג אותך, לא יישאר ממך שום דבר...

בית משפט:

(האולם מלא קרובי משפחה משני הצדדים, כל זוג הורים יושב עם
הילד שלו. הסנגור מתייעץ עם הורי הצד האחד, הקטגור - עם הורי
הצד השני. מוחלפות קללות בין שני הצדדים).

מוקרנת השקופית: שבעה נערים, "בני טובים", חשודים באונס
ובהתעללות מתמשכים בנערה בת גילם. הם אינם מודים. חבריהם של
הנאשמים העניקו להם תמיכה: אספו כסף כדי לממן את הגנתם
המשפטית, באו לבקר ולעודד אותם בבית המשפט. היו כאלה שניסו
להשפיע על הנערה המתלוננת לחזור בה מסגרתה. היו אפילו שטענו כי
אם היא מופיעה אחרי המקרה  לבית הספר בחצאית מיני, סימן שהיא
לא ממש בטראומה, ואולי כלל לא נאנסה. לעומת החשודים, נתקלה
הנערה באימים ובהשפלות מצד החברים ללימודים.
(מן העיתון)
נערים מצד הנתבע - היא זונה!
נערים מצד התובעת - הומו! אתה כבר תראה!
(ההורים רוצים להתערב. המשטרה מפרידה בין הצדדים).
מצד התובעת - חתיכת חרא!
מצד הנתבע - אתה כבר תראה, נתפוס אותך.
אתה תשלם עבור זה!

שמש - בית המשפט!
(השופט נכנס).
שופט - נפתח בתיק 1304. קטטות עם הבנים וקללות. קטגור, יש לך
מה להגיד?
קטגור - כבודו, הנערים האלו התחילו קטטה, קטטה עם קללות ותקפו
את הלקוחות שלי.
שופט - כך הולכים ללמוד היום? (צחוק באולם). שקט! סנגור, יש לך
מה להגיד?
סנגור - כן, כבוד השופט, התחילו לקלל אותם בכל מיני שמות,
קיללו את ההורים שלהם, הם נעלבו ותקפו אותם.
שופט - עם מה תקפו אותם?
סנגור - עם... עם... סכינים... מקלות.
שופט - עם סכינים ומקלות הולכים לבית ספר?
קטגור - כן, כך זה החוק, אני מודה.
סנגור - כבודו יודע שיש היום מלחמת כנופיות, וכל אחד מנסה
להגן.
שופט - כל אחד מנסה לקחת את החוק לידיים. אתה, נער, מה יש לך
להגיד?
נער - קראו לי הומו, זונה, אני לא יכולתי לסבול את זה. לקחתי
מקל והתחלתי לתת.
שופט - חודש מעצר בית ו- 1,000 שקל קנס כל אחד.
(מתעוררת מהומה, צעקות ואיומים בין הקבוצות. נער נכנס, עומד
במרכז הבמה).

מוקרנת השקופית: העמדות החברתיות לא רק שאינן מכירות ברוב מעשי
האונס ככאלה, אלא שהן מפרשות אותם כיחסי מין בהסכמה, שהנפגעת
אחראית להם. הנשים מגלות אפוא ניגוד מחריד בין ניסיונן הממשי
ובין הפירוש שמפרשת החברה את המציות. הן לומדות שבמעשה האונס
לא רק נאנסו, אלא גם נגזל מהן כבודן. אך הנפגעת תוכל להריך
נכונה את התנהגותה רק כאשר תבין ששום מעשה שעשתה אינו פוטר את
האנס מאחריות לפשעו (ג'ודית לואיס הרמן, טראומה ו החלמה).

נער - מבחינות רבות הייתי בר מזל, לפחות הם לא אנסו אותי. לא
נראה לי שהייתי עומד בזה. אחרי שדקרו אותי ועזבו אותי למות,
הצטיירה בראשי פתאום תמונה של אבי. הבנתי שעדיין אינני יכול
למות, כי הוא יצטער יותר מדיי. עלי ליישר את ההדורים איתו.
ברגע שהחלטתי לחיות קרה דבר. ממש ראיתי בעיני רוחי את הקשר
סביב פרקי ידי, אף שהן היו קשורות מאחורי גבי. התרתי את עצמי
וזחלתי אל הפרוזדור. השכנים מצאו אותי בזמן. עוד כמה דקות והיו
מגלים אותי מאוחר מדי. הרגשתי שניתנה לי הזדמנות נוספת לחיות.

שופט - הכרעת הדין תינתן בעוד חודש.

חלק ד'

משפט בדלתיים סגורות - מקרה אונס של נערה בת 17.

מוקרנת השקופית: " הימים הקשים ביותר בחיי עכשיו, ואני לא
חושבת על כלום. רק על התאבדות. אני לא מסוגלת לפגוש אנשים. מה
לומר להם? הם יבינו שאני קורבן לגבר שפל ואגואיסט. לא מעניין
אותו דבר זולת עצמו. אני עייפה ומחשבותיי משובשות. לא  יודעת
מה לעשות. שאלוהם ייתן לי סבלנות... (מתוך יומנה של נ', התאבדה
בגיל 27).

שומר - בית המשפט!
(כולם עומדים).
(הנערה עומדת על דוכן העדים).
שופט - ספרי.
נערה - אתה חושב שכל כך פשוט לספר?
שופט - אני מבין אותך, אני יודע שזה לא קל.
נערה - תמיד שנאתי את ההרגשה שמנצחים אותי. כשזה קרה, הייתי
בגיל כל כך פגיע - הייתי בת שבע עשרה - שהיה עלי להוכיח שהם לא
ישברו אותי. הבחורים שאנסו אותי אמרו לי "אם נמצא אותך כאן לבד
עוד פעם, נגמור עלייך", ואני האמנתי להם. ולכן ההליכה שם עוררה
בי תמיד מידה של אימה, כי פחדתי שאפגוש אותם. בעצם, שום אדם
שאני מכירה לא הולך בסמטה הזו בלילה, כי זה פשוט לא בטוח -
אנשים נשדדו, ואין ספר שזה מסוכן. ולמרות זאת, משהו בי מרגיש
שאם לא אלך שם, אז הם גמרו עלי. ולכן, אפילו יותר מאנשים
אחרים, אני אלך בסמטה הזו.
שופט - את מתגרה בגורל.
נערה - להיות ילדה זאת התמודדות עם הגורל. אני רוצה צדק!

(מוזיקת רקע).
(שתי נערות מופיעות יד ביד. שרות. זורות פרחים).

אביב הגיע-
רצח בא!.

והיא...
נערה פרח.
ניצן באיבה.

כוכבים בשמים כבו.
מחשכת חצרות, בשבילים דוממים,
אורב יצרי וגס, תאב...
זאב טורף!
עט - בחלציה אוחז...
נוגס.

במאורתו יתחפר החמדן.
ידיו מזוהמות - מגואלות בדם.

בורח משם.
במתק שפתיים יצהיר-
'' היא תשלם את המחיר''!-

והיא...
נערה-אישה.
טמאה.
פצועה, פרח נרמס.

והוא?!
שחילל קדושתך,
ואת תומתך שחט,
כן, הוא...
מתי יעמוד למשפט?!

הנה יבואו החוקרים, ישאלו.
יטענו...
אלף סיבות למעשה הנתעב,
אולי נתנה?
זונה?!

ויעמוד האנס
שפוף ומסכן, נכנע...
-''אדוני השופט - היא אשמה''-

ובין רגע שפל וקר, הפך הנאשם
לקורבן.

והיא מושפלת עד דום, נושאת קלונה
ביגון, דולה כוחותיה להמתין עד
שגלגלי ''הצדק'',
יחרצו את הדין.



שומר - בית המשפט!
(נכנס השופט. בטרם עולים האורות נשמע קול שקט. נערה מופיעה,
עומדת מול הקהל. מדברת בעדינות).

נערה -
היום
בגופי הקטון, הטבעי
יושבת, לומדת -
גופי, גוף אישה
כמו גופך
ברחובי שבעיר כשלל לבוז
בת שתים עשרה נלקח ממני...
עיני צופות באשה מעזת
מעיזה אני לצפות באשה
מעיזות אנחנו לשאת קולנו.

(האורות עמומים. מצד הבמה מגיחה ילדה וכלב בידה. הולכת לאט
לאט).
ילדה - ראיתי את אבי בועט בכלב לכל אורך החדר. הכלב הזה היה כל
עולמי. ניגשתי וחיבקתי אותו. אבי כעס מאוד וצרח. הוא סובב אותי
וקרא לי זונה וכלבה. פניו היו מכוערים באמת, כמו אני לא יודעת
מה. הוא אמר שהוא יראה לי מה אני שווה אם אני חושבת את עצמי.
הוא הצמיד אותי אל הקיר. הכל נראה פתאום לבן. לא יכולתי לזוז.
חשבתי שאשבר לשניים. ואז נעשיתי קהה. חשבתי: את באמת הולכת
למות.
הרבה פעמים חשבתי שאבי יהרוג אותנו כשהוא שתוי. פעם אחת הוא
איים ברובה עלי ועל אחי במשך שעות. אני זוכרת את הקיר שעמדנו
צמודים אליו. ניסיתי להיות טוב ולעשות תמיד מה שהייתי צריכה
לעשות.

נשמע קול באולם - אבל היא בסך הכל ילדה צעירה!
שומר - שקט בבית משפט!

ילד -
בן רגע הנוכל נהפך לקורבן.
מתחילה הדרך הארוכה של טיעונים וטענות.
דורכים על הפרחים הצעירים
ומלומדים בגלימה שחורה אינם ממהרים לפסוק את הדין.
מתי ייחרץ הדין?
עד אז ימשיכו מחללי נשמות טהורות
בלי פחד ומורא
לבצע את זממם
אל ניתן ליצר הרע לפגוע
בנשמות הטהורות המהלכות עם חיוך בדרך החיים
נקומה על רגלינו
נצעק את צעקתנו:
לא עוד.


שקופיות:
שבעה נערים, "בני טובים", חשודים באונס ובהתעללות מתמשכים
בנערה בת גילם. הם אינם מודים. חבריהם של הנאשמים העניקו להם
תמיכה: אספו כסף כדי לממן את הגנתם המשפטית, באו לבקר ולעודד
אותם בבית המשפט. היו כאלה שניסו להשפיע על הנערה המתלוננת
לחזור בה מגרסתה. היו אפילו שטענו כי אם היא מופיעה אחרי המקרה
לבית הספר בחצאית מיני, סימן שהיא לא ממש בטראומה, ואולי כלל
לא נאנסה. לעומת החשודים, נתקלה הנערה באיומים ובהשפלות מצד
החברים ללימודים.
(מן העיתון).

"הם הציעו לי וודקה. בהתחלה לא רציתי אבל הם אמרו לי שאשתה
לכבוד קריסמס. הסכמתי לשתות קצת. מזגו לי את הוודקה. פתאום אחד
מהם נתן לי מכה בראש עם הבקבוק. התעלפתי. כשהתעוררתי מצאתי את
עצמי עירומה על אחת המיטות בחדר. הם החזיקו לי את הידיים
והרגליים בכוח ואנסו אותי. צעקתי ובכיתי, והם הכניסו לי סטירות
בפנים".
(מעדותה של נפגעת אונס).

שופטי בית המשפט העליון אמרו בהחלטתם: "השפלות, הכיעור
והתוצאות הקשות שדל האונס מציבים אותו בין מקרי האונס החמורים
ביותר שאירעו אי פעם. לא נוכל למחוק את מוראות האירוע מזיכרונה
של הילדה התמימה, שוודאי ירדפוה כל שנות חייה, אך בידינו להגן
על הילדות הרכות המתהלכות בינינו על ידי כליאתו של הנאשם".

"הימים הקשים ביותר בחיי עוברים עכשיו, ואני לא חושבת על כלום.
רק על התאבדות. אני לא מסוגלת לפגוש אנשים. מה לומר להם? הם
יבינו שאני קורבן לגבר שפל ואגואיסט. לא מעניין אותו דבר זולת
עצמו. אני עייפה ומחשבותיי משובשות. לא יודעת מה לעשות.
שאלוהים ייתן לי סבלנות... (מתוך יומנה של נ', שהתאבדה בגיל
27).

התוקף, המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו
לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה
הדבר בידו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. לצורך זה הוא מגייס
מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית וכלה
ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת. ככל שגדול כוחו של התוקף כן
גדל כוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם, ובאותה מידה נשמעים
טיעוניו (ג'ודית לואיס הרמן, "טראומה והחלמה").

"מן הימים הפריהיסטוריים ועד ימינו מילא האונס תפקיד מכריע.
אין הוא אלא תהליך מודע של הטלת אימה, פשוטו כמשמעו, שבאמצעותו
כל הגברים שומרים על כל הנשים במצב של פחד" (סוזן בראונמילר).

העמדות החברתיות לא רק שאינן מכירות ברוב מעשי האונס כאלה, אלא
שהן מפרשות אותם כיחסי מין בהסכמה, שהנפגעת אחראית להם. הנשים
מגלות אפוא ניגוד מחריד בין ניסיונן הממשי ובין הפירוש שמפרשת
החברה את המציאות. הן לומדות שבמעשה האונס לא רק נאנסו, אלא גם
נגזל מהן כבודן. אך הנפגעת תוכל להעריך נכונה את התנהגותה רק
כאשר תבין ששום מעשה שעשתה אינו פוטר את האנס מאחריות לפשעו
(ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה).